איך אתם מתמודדים עם ביישנות/מופנמות בחברה שמקדשת חוצפה ומוחצנות?

אני אדם דיי ביישן. זה לא שאני לא מעניינת ואין לי מה לומר.
זה פשוט בגלל שלא תמיד יש לי חשק לדבר למרות שאני יכולה להרגיש אהבה עצומה (ועמוקה!) לאנשים. לא תמיד בא לי לדבר איתם, לפעמים אני מתביישת, או סתם לא מוכנה או רוצה. לא תמיד יש לי אנרגיה להוציא מילים מהפה, זאת יכולה להיות עבודה מאוד קשה במיוחד אם אני רעבה או עייפה. הרבה פעמים אני שקועה במחשבות שמעניינות אותי הרבה יותר משיחות חולין.
יש מצבים שמאוד בא לי לדבר, בעיקר כשיש לי מצב רוח טוב ואני מרגישה טוב או כשאני מתלהבת ממשהו ואני יכולה לדבר דיי הרבה. תמיד קינאתי בבני אדם שמדברים המון ושנורא קל להם להתבטא במילים ולדבר המון בעיקר שיחות חולין.
יש אנשים בכל מיני מסגרות שנראה לי שתמיד התבלבלו מהאופי שלי כי אני נראת שקטה וביישנית, ופיתאום אני נראת מוחצנת ואז אני פיתאום חוזרת "לקונכיה". ושוב יוצאת. כשיש לי אנרגיה לדבר אני מדברת כשאין לי, נורא קשה לי לעשות את זה. לפעמים אנשים יכולים לתפוס ממני סנובית כשהאמת היא שאין לי מה לומר או שיש לי ואני פשוט לא רוצה כי ככה נוח לי באותו הרגע. לפעמים גם אין לי דעה מוצקה ואני אוהבת להרהר על זה עוד.
אני יודעת שהביישנות והמופנמות שלי היא בחלקה גנטית ככה שאין לי ממש מה לעשות עם זה. הייתה לי תקופה שניסיתי להילחם בזה וזה עשה את המצב גרוע יותר.
רק כשהשלמתי עם זה ואמרתי לעצמי שאני ביישנית ומופנמת וקצת אחרת וזה בסדר גמור, רק אז התחלתי להרגיש יותר בנוח עם אנשים, התחלתי להתמקד בדברים הטובים והמעניינים שיש לי לתרום לאנשים ובשיחות, בחוש ההומור שלי שהוא לא רע, בזה שאני יודעת המון דברים שאנשים בדרך כלל לא יודעים, בזה שאני יצירתית ושאם אני לא לוחצת על עצמי ומתכחשת לביישנות שלי, יוצאים הרבה דברים טובים ממני ובאופן פרדוקסלי אני נהיית ביישנית פחות.

לאורך חיי הרגשתי שהביישנות שלי היא דבר שלילי ושזה לא תקין. הרגשתי לחץ מסויים להיות שונה ואחרת. מגניבה יותר. דברנית יותר. מוחצנת יותר. לקח לי זמן להבין שזה בסדר גמור להיות אדם מופנם וביישן. הטבע יצר אותי ככה כנראה מסיבה מסוימת ואומנם יש בזה חסרונות אך יש בזה גם יתרונות שאין לאנשים שהם פחות ביישנים ויותר מוחצנים.
הבנתי שהחברה מעודדת את המוחצנות, מקדשת אותה ובו זמנית מתכחשת למופנמות ומתנערת ממנה.

זה מאוד קשה. לא רק שבתור אדם מופנם וביישן יש לך את הקושי החברתי להתחבר עם אנשים מוחצנים או אנשים בכללי בצורה כזאת שלא תראי ווירדו, אלא גם מופעל עלייך לחץ מהחברה, מכל מסגרת שתהי בה איי פעם בחייך, (בית ספר, צבא, עבודה) להיות מוחצנת בכל מחיר וזה פשוט מתסכל.
כי את לא מסוגלת. אני לא מסוגלת להעמיד פנים שאני אחרת. או להשתנות. הלוואי שזה היה כל כך פשוט. והכי מעצבן זה שאנשים מדברים על זה כאילו שזה ממש פשוט.

לכל אותם ביישנים/מופנמים, איך אתם מתמודדים עם החיים? עם חיי היום יום? מסגרות, צבא, עבודה, בית ספר? חיי חברה? זוגיות?