קושי באימהות ובהיעדר קריירה. איך מתמודדים?

*הכנה - פוסט מרמור על פטריארכליות, קפיטליזם, קושי לחיות במדינה, קושי להיות אמא, קושי להיות אישה. עצות רק למבינות עניין שעברו או עוברות את מה שאני עוברת*
הכל התחיל מזה שלא רציתי לקחת גלולות ובן זוגי שהיום בעלי לא רצה לשים קונדום כי זה "לא נוח". הטעות שלי שהסכמתי בכלל לזה שיחדרו אליי בלי קונדום - מה זאת הטיפשות הזאת. הייתי בת 21 והוא היה השלישי שלי בסך הכל. הייתי צעירה, תמימה ולא מנוסה. ועל טעויות משלמים. בגדול.
אני בעקרון בדיסוננס כי מצד אחד תמיד חלמתי להיות אמא בגיל צעיר, ולהתחתן מוקדם. אבל היום אני חושבת - מה זה משנה באיזה גיל? מה כזה מגניב בלהיות אמא צעירה?.
הייתי בשיא הפריחה שלי. סיימתי תואר ראשון בהצטיינות זו הייתה שנה אחרונה ובדיוק היו מבחני קבלה לשני והתקבלתי. תמיד תכננתי את זה שאתחתן כזה בתואר שני ואז לקראת סיום התואר אכנס להריון ואז זה גם להיות אמא צעירה וגם עם קריירה.
אבל מתכננים מתכננים והכל שקרים. ההריון התחיל עוד קודם. הרבה קודם.
ולא הייתי מסוגלת לעשות הפלה.
בגלל כל מיני בולשיט שהאמנתי בו. שהיום במבט לאחור אני חושבת שזו הייתה אמורה להיות החלטה נכונה.
אני לא מתחרטת על הילדים ורוצה שיהיו לי אותם ואת המסגרת המשפחתית שבה אני נמצאת היום. פשוט כל זה היה צריך לקרות מאוחר יותר. כשאני מוכנה ובשלה יותר.
אני ממש ממש מבואסת מזה שלא המשכתי לתואר שני. ממש. זה פושט הרס לי את החיים.
איזה עתיד מקצועי יהיה לי ? אני בתכלס לא שווה כלום.
עם התואר הראשון שיש לי אפשר לנגב את התחת. הייתה יכולה להיות לי אחלה הכשרה מקצועית ומקצוע בחיים. ואין לי שום דבר. כלום.
אלו הגילאים שאנחנו בונים את עצמנו. אני לא רואה את עצמי עם עוד הזדמנות ללמוד ולהתפתח בגלל הילדים. אין מה לעשות. זו המציאות. בבקשה אל תוסיפו לי מלח על הפצעים ותגידו שהכל אפשרי. כי זה בדיוק מה שאני חשבתי ! הייתי סופר אופטימית. אמרתי - בטח תהייה לי עזרה, ברור אני אצא ללמוד, מה הבעיה, אין שום בעיה. קטן עליי.
בולשיט.
זה בלתי אפשרי. פשוט בלתי אפשרי.
היו לי חלומות והם נגדעו בבת אחת.
יכול להיות שזה "מזל" במרכאות שלא הלכתי על הלימודים כי ככה אולי ביררתי עם עצמי אם אני באמת רוצה את זה או לא. אבל גם אם היום אני רוצה את זה אני לא יכולה לעשות את זה ! אין לי את הפריבילגיה של בחורה רווקה יש. אני כבולה. פשוט כבולה. והחלום שלי זה לא לטייל בחו"ל - אלא פאקינג מקצוע. משהו שייתן לי עתיד. ביטחון תעסוקתי. הגשמה עצמית. מימוש. סיפוק.
בכלל לא עשיתי טיול אחרי צבא. הייתי רק פעם אחת בחול בטיול בת מצווה וזהו.
איו לנו כסף לבילויים. עזבו בילויים. כסף בשביל בייביסיטר כדי שנצא אין.
הכל קשה. המגורים שלנו לא ראויים למגורים של משפחה עם ילדים. גרים בכביש ראשי, דירת 2.5 חדרים מאוד קטנה. מהבניינים הישנים המגעילים של פעם. האזור לא טוב. לא מושך אוכלוסיות טובות/משכילות. הרבה מהגרים. גן העירייה פשוט מזעזע. בגן של הבן שלי יש הרבה מקרי אלימות, הרבה ילדים של מהגרים שלא יודעים עברית. הרבה משפחות ברווחה.
אני מתה לעוף מפה ואין לנו אפשרות.
אין עזרה בכלל מההורים. בכלל. ההורים שלו מבוגרים חולים וגרים רחוק ושלי עובדים מאוד קשה. אני לא מצפה לעזרה. רק אומרת שאם היה - הייתי אולי יכולה לצאת ללמוד ?! לצאת לבלות ?!
אי אפשר . אני עם הילדים 24/7. הוא עובד מאוד קשה בשלוש עבודות. מסביב לשעון.
לא ככה דמיינתי את החיים שלי !! קודם כל לא בדירה כזאת, לא באזור כזה ! אנחנו זוג הורים עם 2 קטנים. אי אפשר לחיות בדירת 2.5 קטנטנה זה פשוט כל כך צפוף, יש תמיד בלאגן. בכביש ראשי. סואן. אין ריאות ירוקות.
אני פשוט לא מאמינה שהגעתי למצב הזה כי הייתי בחורה שאפתנית עם יכולות, סיימתי תואר בהצטיינות. ופשוט הכל כובל אותי ואני לא יכולה להתקדם לשום מקום.
חשבתי ש"אדפוק" את המערכת ופתחתי עסק, עבדתי מהבית, עשיתי כסף מבלי להכניס את הילד למעון. ככה חסכתי את המעון והתפרנסתי כמו במשרה מלאה. זה היה נכון בילד אחד. בילד שני אני לא מצליחה לעשות כלום. פשוט כלום. אני לא מכניסה למעון, כל היום איתי, ואז צריך להחזיר את הגדול. אין לי רגע לנשום. אני חוסכת כסף של צהרון ושל מעון. הכל ביחד יכול להגיע למשכורת מלאה בחוץ. ולא אין לנו שום הנחות. לא של התמת או משהו. בגלל שבעלי עובד בשלוש עבודות כדי שנחייה בכבוד וגם עדיין אני רשומה כבעלת עסק ... למרות שהעסק לא מתפקד בכלל .. ואני משלמת מיסים, ביטוח לאומי, ארנונה, הכל כמו כולם. והמצב על הפנים. לא ככה דמיינתי את החיים שלי בשום בשום בשום צורה !!!
הטעות שהבאתי ילד בלי להיות בשלה לזה, בין אם נפשית , רגשית , מקצועית. כלכלית. אבל הכלכלית היא תולדה של הכשרה מקצועית. אני פשוט מרגישה מבוזבזת, ממורמרת. מתוסכלת. אני רואה בנות גילי שלומדות לתארים שניים ומתפתחות ואני כל כך עצובה שאני לא יכולה. גם בנות שיותר מבוגרות ממני שהתנדבו איתי בתואר הראשון והמשיכו לתואר שני להתמחות - רק עכשיו כשהן בנות 31-2 הפכו לאימהות,אחרי שהתבססו מקצועית. ואני חושבת לעצמי - אז מה זה כבר משנה ? אז היא הפכה לאמא בגיל 32 ואני בגיל 22. שתינו אימהות בכל מקרה. אז מה זה משנה מה הגיל אם זה צעיר יותר. כי ההבדל שהיא מבוססת כלכלית ומקצועית ואני לא !! ואני סוחבת 2 ילדים בלי יכולת לכלכל אותם בכבוד ובלי עתיד כלכלי.
וזה מעצבן שהכל נופל עליי. כי לבעלי אין את הדילמות האלה. כי אני אישה ונתקעתי בגידול הילדים. וזה גם דיסוננס וקונפליקט - כי מצד אחד רציתי להיות אמא ולהיות נוכחת בגידול, מצד שני אני מרגישה מפוספסת. אבל אם היה לי מקצוע (!) הייתי יכולה לתמרן - הייתי יכולה לשים בגן ולחזור מוקדם - כי אני לא שמה בצהרון - אבל להיות בעשייה משמעותית של התפתחות . כי יש מקומות עבודה אחרי שתקעת שם יתד שמתגמשים עם השעות. אבל מישהי כמוני שאין לה בכלל ניסיון או מקצוע איך בכלל אפשר שייתנו לי גמישות בשעות העבודה ?! אם לא מכירים אותי שנים. יש עוד אמא אחת בגן של הבן שהיא אימא מבוגרת - 36 - אבל היא תקעה יתד במקום עבודה ונתנו לה לצאת להוציא את הילדים באחת וחצי.
לי בחיים לא תהייה את האפשרות הזאת. למה מקומות עבודה לא יכולים לתת לאימהות אפשרות גם להיות אימהות וגם לעבוד בטווח נורמלי של השעות במסגרות? עכשיו הבן בגן ערייה. עוד מעט כיתה א. שם השעות מסתיימות ברבע לאחת, אחת וחצי. בגן עירייה זה שתיים. איזה עבודה מקבלת עד רבע לשתיים עשרה ?! שלא לדבר על לנסוע, להגיע, לחזור.
ושוב - אני לא רוצה לשים בצהרון .
אבל כן רוצה להרגיש ממומשת.
ולא מפוספספת.
עקרות בית למינהן - אפילו מבוגרות - מה עשיתן? יש עתיד ? זה מתישהו נגמר? רק כשהילדים גדלים ?
ושוב - בשביל לימודים אני צריכה הרבה כסף, וגם לקחת בחשבון שלא אוכל לעבוד ולהכניס כסף ! ולפרנס בכל הטירוף הזה 2 ילדים בכבוד. יש לי למשל חברה שלומדת. אבל מערך העזרה שלה שונה משלי ב 180 מעלות שוב קודם כל היא יותר מבוגרת ממני ב 7 שנים. יש לה כסף. היא משלמת למטפלת כל חודש 5 אלף לילדה הגדולה עוד 3 אלף על גן פרטי וצהרון . ועל לימודים - לא יודעת כמה. פלוס יש לה עזרה - כל יום, כל יום (!!) מההורים שלה ושל בעלה !! - מה שלי אין.. בחינם כמובן. והיא - לא צריכה לעבוד ולממן את כל זה . כי יש לה כסף.
אני לא יכולה להרשות לעצמי את זה כי אז נחייה ברחוב . ובאמת ובתמים חשבתי שכשילדתי - לא נורא, אסתדר, הייתי אופטימית. איזה להסתדר ?! איזה שטויות ! זו תודעה כוזבת ! ילדים זה תוקע ומי שיגיד שלא משקר - אלא אם כן יש לו מערך תמיכה כלכלית ומשפחתית. שונה משלי. כל אישה שאני מכירה שהתפתחה מקצועית ולמדה - זה כי היה לה כסף למטפלות, ללימודים עצמם שגם מאוד יקרים והכי חשוב היה לה עזרה מהמשפחה . בלי זה אי אפשר !!
זה פשוט מעגל נוראי .