מרגישה כ"כ לבד... היה לי הכל ונשארתי בלי כלום. דברים יכולים להשתנות?

שלום לכולם, תודה שנכנסתם :)

אני בת 15 וחצי, גרה במרכז ונמצאת רגע לפני התיכון.

עד לפני שנה וחצי לא היה לי כלום- לא חיי חברה, לא חיי משפחה- הייתי עמוק בין ספרי הלימוד שלי, וציפיתי כל כך למשהו חדש ומרגש שיגרום לי להרגיש טוב יותר.

ואז זה קרה.
הכרתי את מי שלימים יהפוך לאקס שלי, והתאהבנו.
אני הייתי בת 14 והוא בן 15, גרנו במרחק רבע שעה נסיעה ברכב אחד מהשנייה (כך שלא היה מרחק כל כך גדול), והוא היה האהבה הראשונה שלי באמת ובתמים. אני לא הייתי הראשונה שלו- אבל הוא תמיד היה אומר שאני הראשונה שאיתה זה מרגיש לו אמיתי.

הגיל בטח יגרום לכם לגיחוך קל, אבל זה היה באמת שונה מכל זוגיות שראיתי בין בני גילנו.
יצאנו המון, הכרנו את המשפחות זה של זו, טיילנו וחווינו יחד- זו בדיוק הסיבה שכל כך נקשרתי- הקשר היה מאוד אינטנסיבי ובוגר, וגרם לי לאושר שלא חשתי מימיי.

האקס שלי הפוך ממני- הוא מלך הכיתה, יוצא ומבלה כל הזמן, יש לו משפחה גדולה והוא אהוב בכל מקום שאליו הוא מגיע.

אני, לעומתו- מאוד מופנמת בחברה, את החברים והחברות שלי אני יכולה לספור על כף יד אחת, וגם איתם אין לי קשר עמוק לחיים.

המשפחה שלי קטנה ויחסי האנוש בינינו אינם מורחבים במיוחד, מתקשרים רק כשצריך.
אבא שלי לא כ"כ מעורה בחיי ברמה האישית, ויש לי עמו משקעים שמתחילים עוד מהילדות. יש לי אכזבה מסוימת ממנו על כך שהוא לא היה נדבך חשוב מהעבר שלי, ועל כך שגם בהווה הוא איננו מנסה לתת מעצמו מעט יותר בעבורי.

כשהייתי עם האקס שלי- התחברתי גם לחבורה שלו. החברים שלו מאוד אהבו אותי וגם איתם יצאנו וטיילנו המון.
איתו הצלחתי לטעום מטעמם של חיי חברה אמיתיים ועשירים, והתמכרתי. פשוט התמכרתי לתחושה הזו.

המשפחה שלו הייתה עורכת ארוחות שישי ופעמים רבות הוזמנתי אליהם לקידוש.
על אף שהם עצמם לא אהבו אותי (מסיבות שאינן ידועות לי, הוא היה מתרץ את זה ב"אמא שלי מקנאה בך"), שמחתי לקחת לפחות חלק קטן מחווית המשפחה שלהם ולא להישאר כמו בכל יום שישי בבית לבד.

העניינים התחילו להסתבך בחודשיים האחרונים שלנו יחד-

הוא מאוד לחץ שנתקדם מבחינה מינית וזה לא היה התאים לי. הייתי אז רק בת 15 וידעתי שאני לא מוכנה.
הוא היה מנסה לעתים בכח לגעת לי בחזה או בישבן, לחץ על מין יבש, ואני- שידעתי שבלעדיו אין לי כלום- פשוט הייתי מוותרת לאחר מספר התנגדויות בכל פעם. הוא לא ידע לקבל "לא".

הוא היה תמיד קנאי אובססיבי, אבל בחודשיים האחרונים שלנו יחד משהו בו פשוט הפך קיצוני יותר- כל בדיחה שחבר שלו סיפר לי הייתה מבחינתו "ניסיון להתחיל איתי", כל בגד שלבשתי הוא הגדיר כחשוף ואם הייתי יוצאת מהבית בלבוש שלא מתאים לו הוא היה מסנן אותי בטלפון וחוסם אותי בווטסאפ.

השיא היה ביום ההולדת שלי-
הוא הזמין את כל החברים שלו אליי הביתה, ההורים שלי קנו אוכל וחטיפים והייתה מסיבה.
היו משקאות אנרגיה על השולחן (XL, לא אלכוהולי), ולקחתי לגימה ברגע של שטות.
הוא איבד עשתונות, יצא מהבית שלי עם חבר אחר שלו, הם עישנו ברחוב עם אנשים שהכירו באותו הרגע- וכל הזמן הזה- אני בבית שלי לבד עם החברים שלו, חסרת אונים ועצובה.

אחרי שעה הוא טרח לחזור, ניסיתי לנשק אותו לאות פיוס, הוא העיף אותי וצרח עליי מול כולם "עופי לצחצח שיניים אם את רוצה שאני אנשק אותך בכלל, יש לך ריח מסריח של XL מהפה!".

הרס לי את היום הולדת. כולם רק חיכו ללכת הביתה, ואני נשארתי לבד עם כל העלבון שהרגשתי.

שבוע לאחר מכן הוא נפרד ממני בהודעה בווטסאפ. בלי שום סיבה. ככה מסכמים קשר של שנה, מבינים?
הוא כתב שהוא מאחל לי למצוא מישהו טוב, וחסם.

ניסיתי לסכם עניינים ביפה לאחר מכן דרך חברים, אך ללא הועיל. הוא סגר את שערי הלב שלו בפניי.

כמה אנשים רמזו לי שהמשפחה שלו לחצו עליו לסיים את הקשר, אחדים אמרו שהוא כנראה לא היה שם יותר.
יש דברים שלא אדע לעולם, ומעליהם מרחפת העובדה שהוא המשיך הלאה הכי מהר שאפשר.

חודש לאחר מכן שמעתי שהוא שכב עם שתי בנות שונות ולא ידעתי את נפשי. היה לי כ"כ קשה לשאת את העובדה שהוא התגבר כל כך מהר, שהוא ככה שכח אותי. אני עצמי בתולה והיה לי חשוב לחכות עם זה, ולאחר ששמעתי על מעלליו- עלתה בי תהייה שאולי הוא נפרד ממני כי לא הייתי מוכנה. בדיעבד, אני שמחה שלא שכבנו, כי אחרי הפרידה הוא פשוט הפך להיות מפלצת בכל הקשור אליי.
כשהיו שואלים אותו עליי הוא היה אומר שאני "ז*נה" ו”זבל של בן אדם".
שיקר שהכניס אותי להיריון ומימן לי הפלה יקרה (לא היה ולא נברא),
ואמר שמגיע לי שהוא זרק אותי.

עברה כמעט חצי שנה מהפרידה ואני שבורה.
נשארתי בלי כלום. כל החברים שלו שהיו גם שלי הלכו לצד שלו, השם שלי הושחר והוכפש וכל העולם חושב שאני בן אדם רע.
המצב הבריאותי שלי גם הוא לא בשמיים, אני סובלת מבולימיה (עוד טרם הקשר שלנו- ועד היום), וקשה לי.
באמת קשה לי.

אני לא יכולה לדמיין את עצמי עם אף אחד אחר.
אני יודעת בדיעבד שלא התאמנו. אני יודעת שהוא פגע בי יותר מכפי שיכולתי להכיל.
אני לא אוהבת אותו כבר אבל אני פשוט מתגעגעת לכל. לחוויות, לשבירת שגרה, לאקשן, לחברים.

יש לו עכשיו חברה קבועה, כבר חודשיים.
הם נראים מאוהבים בטירוף.. אני שמחה בשבילו שהוא אוהב מישהי, שהוא יכול להיות איתה מה שהוא לא רצה להיות איתי.

הצלקות נצורות בי.
השתקמתי המון מאז תחילת הפרידה אבל עדיין חושבת עליו.
אני מפחדת לאהוב מישהו אחר ולתת לו את הכל כפי שנתתי לו- ובסוף להישכח ולהיזכר כ"עוד אחת מהרשימה".
אני חושבת שבאמת הייתי בת זוג טובה- קניתי לו מתנות מכסף שלא היה לי, תמיד תמכתי ועודדתי אותו, עזרתי לו ברגעים שבהם לא היה לו אף אחד, ידעתי להכיל דברים שלא כל אחת הייתה מכילה.
אני לא יודעת איך ממשיכים מכאן..
אני מרגישה כ"כ לבד..
יש לי מה לעשות?