הרגעים בבדידות, איך לסיים עם התחושות האלה?

היי, בתחילת השירות הייתי סוהר בשמירות 4/4 והתחלתי להשתגע מהבדידות (ובאותה תקופה לא הפסקתי לחפש להיות בסביבת אנשים לא יכולתי להישאר רגע לבד וגם בנסיעות הייתי מתקשר לאנשים היה משהו כמו 4 שעות נסיעה לכיוון הייתי מעיק על הסביבה שלי אבל הם עזרו לי להשיאר שפוי)
ועזבתי לאחר כמה חודשים עברתי למקום עם מחלקה מגובשת וכנראה שהתרגלתי להיות כל היום בסביבת חברים ועם חלקם אני עדיין בקשר. לא אמרתי לאף אחד באמת מה הרגשתי אז רק אמרתי שזה מקום קשוח שהוא לא לכל אחד ככשאלו אותי למה עזבתי.
כיום אני משוחרר כבר תקופה ארוכה רוב החברים שלי עדין בצבא ככה שרואה אותם רק בסופשים אני עובד בבר ככה שיוצא שאני עובד רק בלילות, המשפחה שלי עובדת ביום וכשהם חוזרים אני צריך לצאת לעבודה ככה שיוצא שאני פחות רואה אותם.
מרגיש בודד ומשתגע מזה כמו שהייתי באותה תקופה בשירות וזה מכניס אותי לחרדות, מאז אני לא מסוגל להישאר לבד אולי עד 3 שעות עד שאני משתגע. וכשאני לבד המחשבות מתחילות לנדוד ולשגע אותי עוד. פעם לא הייתי ככה, עכשיו הפחד הכי גדול שלי זה להישאר לבד. למזלי יש לי כלב שמארח לי חברה ושומר על השפיות שלי ברגעים שאני לבד (אגב למי שאין כלב שיאמץ אין לכם מושג כמה שכלב משפר את המצב הנפשי).
איך להפסיק להרגיש ככה? (ברוך השם יש לי משפחה וחברים שתמיד יהיו איתי) בעבר לא היה לי בעיה להישאר אפילו ימים שלמים לבד היום אני מוצא את עצמי מתקשר למשפחה ולחברים אחרי שעתיים שאני לבד מבלי שבאמת יש על מה לדבר סתם כדי לשמוע את הקול שלהם ולא להרגיש לבד. נמאס לי להרגיש ככה.
כמו לכולם גם לי צצים פתאום בעיות וברגע שיש מישהו לידי פיזית שאני מחובר אליו זה מקל אלי בהרבה, ואם אין אף אחד אני מגזים עם אותם הבעיות והופך אותם לגדולות יותר ממה שהן וזה גורם לי להרגיש תלותי.
אשמח לעצה איך לסיים עם התחושות האלה ( כן למדתי מה זה הערך של משפחה וחברים אבל זה מרגיש לי כבר מוגזם). מחכה כבר שאוכל להתגבר על זה.