במצוקה נפשית קשה בעקבות בדידות והסתרה

שלום לכולם,
שמי עומר ואני בחור דתי בן 35 כבר שנים מתמודד עם הדחקה והכחשה של הנטייה שלי כלפי גברים. אין לי חברים, אין לי בן/בת זוג, אני גר לבד עם ההורים ומרגיש בודד ולבד בעולם שאף אחד לא מבין אותי. בנוסף יש לי קושי לדבר מה שמעצים את המצוקה שלי, תחושת הבדידות, הרצון להסתיר מהחשש שגם אם אחשוף את עצמי אשאר לבד ולא אוכל לדבר את האמת שלי. כואב לי שאנשים אחרים מצאו זוגיות ונשארתי לבד, שדוחים אותי הרבה גייז שרציתי להיתמך בהם לדבר איתם, להיפגש, כולם רוצים רק סקס וכל ההומואים בד"כ חושבים כל הזמן שמתחילים איתם למרות שלא הראיתי או כתבתי שום רמיזה על כך. אף אחד לא יודע מה עובר עליי. אני לפעמים מרגיש שאני משתגע והראש שלי מסתובב ואני בחוסר מוצא מוחלט וקרוע בין הנטייה שלי לדת ובכללי לאורח החיים שלי והפחד האמיתי שלי להישאר לבד.

מצד אחד יש לי תשוקות חזקות כלפי גברים שאני משתוקק להגשים אותם כי הפנטזיות שלי הם גברים חתיכים ערומים עם ז*ן גדול ומצד שני יש את האיסור ההלכתי שאוסר עליי לקיים יחסי מין עם גברים למרות שאני מרגיש שאני לא מסוגל לחיות בלי לדעת איך זה מרגיש, בלי לחוות, בלי להרגיש נאהב, אהוב, נחשק, רצוי, זה שובר אותי מבפנים ובעיקר שובר אותי ומשתק אותי הפחד הזה שאין לי סיכוי להגשים את החלום שלי עם גבר. לחיות חיים רומנטיים ומיניים עם גבר.
אני מרגיש חסר תקווה שאין לי סיכוי למצוא זוגיות ושכל החיים שלי אהיה לבד וזה מפחיד אותי מאוד.

אציין גם שהקהילה הגאה הזו מאוד אכזרית. רוב ההומואים מאוד מגעילים ובעיקר כלפי אלו שבארון. נתקלתי בתגובות פוגעניות מאוד שגרמו לי יותר להסתיר. בעיקר מהומואים שמחוץ לארון. הם רשעים בלשון המעטה.

ומנגד אני מנסה לקיים חיים נורמלים של עבודה, לימודים, זוגיות סטרייטית ולשדר "עסקים כרגיל". עם הזמן אני מבין שעצם זה שאני משחק אותה 24/7 ולא מתנהג בטבעיות כמו אני, זה לוקח ממני כוחות נפשיים רבים, מביא אותי לאפיסת כוחות, תסכול וחרדה, התקפי חרדה והרגשה מפחידה שאני מנותק מעצמי. עייפות נפשית בעיקר בעקבות כך שהארגיות מושקעות בהדחקה.
אני כבר לא מסוגל לחיות במסכה ולהיות מישהו אחר. המחיר הנפשי של זה הוא אסטרונומי.

אני בא ממשפחה מאוד הומופובית. כל פעם מגנים הומואים ומכנים אותם "קוקסינלים". מה שגרם לי להיות גם הומופוב בעצמי ולשנוא כל דבר שקשור להומואים. זה גם באשמת המדיה והתקשורת שמציגה הומואים נשיים ומוגזמים כמדגם מייצג של הקהילה וגם של מצעדי הגאווה הקיצוניים עם הערום על המשאיות המוכרות.

אני מפחד מאוד מעצמי ובעיקר מהסביבה. מרגיש רצון עז להיות קרוב לגברים ומרגיש תחושת עונג מהמגע שלהם בי ומהמחשבה להיות איתם בסיטואציה מינית (סקס זו מילה אסורה בקרב דתיים. שלא לדבר על כך שכל הנושא של ההומואים מושתק בקרב הקהילות הדתיות) מרגשת אותי עד מאוד ובו זמנית מעוררת בי בהלה ובעתה. ובכללי מרגיש חרמן על גברים כל הזמן ולא שולט בזה. עומד לי מגברים. אני מגורה מינית מתמונות של גברים ערומים ויש בי דחף לראות גברים. רוב הזמן עסוק בחיפוש אחר תמונות של בחורים חתיכים בעיקר ללא בגדים. אין מה לעשות - גוף של גבר זה מחרמן בעיקר אם הגבר חתיך ועם איבר מין גדול וחזה שרירי וגדול וגוף שרירי ותחת עסיסי אז בכלל. אין צורך לציין שכשאני מאונן אני חושב על גברים וצפייה בסרטונים ותמונות של גברים חתיכים ערומים גורמת לי אוטומטית לאונן עליהם וזה מרגיש טוב ותחושת פורקן ואופוריה ולאחר מכן תחושות אשם על מה שעשיתי (בעקבות המצפון הדתי).

מצד אחד אני כבר לא מסוגל יותר להסתיר. כבר 22 שנה שאני ככה במצב הזה.
המחיר הנפשי ששילמתי הוא הרס עצמי שאינו בר תיקון. שום טיפול פסיכולוגי לא עזר לי לתקן את הנזק שגרמתי לעצמי.

מצד שני, רוב הסיכויים שיזרקו אותי מהבית אם ידעו אפילו שאני פוזל לכיוון הזה של "לא סטרייט" ואז אשאר ברחוב והמצב יהיה חמור יותר, ואין לי ביטחון כלכלי אז זה סיכון מסוכן מידי עבורי.

אף אחד מחבריי או אנשים בסביבתי לא יודע שזה מה שעובר עליי. כלפי חוץ אני משדר לרוב וייב סטרייט וש-"הכל בסדר" וזה כבר נהיה שגרה של הדחקה קבועה. ובזמן האחרון אני מגלה סימנים של מצוקה כלפי חוץ, רק לאף בן אדם לא ברור למה אני מתנהג כך, למה אני לא מרבה לשתף על חיי ושותק, למה אני סוג של "מצנזר" את עצמי שמא אחוש עוררות מינית או אבטא את דעתי על בחורים שאני רואה/פוגש.
אני הבנתי שבמשך שנים אני כנראה בהדחקה ובשל כך לא שמתי לב אפילו להמון גברים חתיכים שפגשתי שלאחר תקופה מסוימת פתאום הבנתי שאני רואה דברים בצורה אחרת מגבר "רגיל" שאני שם לב ליופי של גברים, לעיניים היפות שלהם, לשפתיים, לחבילה שלהם ולבליטה וכמובן לגוף שלהם, למכלול ושאני יודע לזהות גברים סקסיים וכוסונים ובמשך המון זמן פשוט הייתי על השתק (מטאפורה טובה, חח) ולא נתתי לעצמי להיות אני ולשים לב שאני מסתכל לגברים על התחת והתחתונים שלהם כי זה מושך אותי בעין מאז גיל העשרה וגורם לי גירוי מיני ועונג של גן עדן ואני משתוקק לגעת באותם גברים.

הייתי רוצה לקום בבוקר ולהיות אני, פשוט אני ולא לחשוש מה יגידו, איך ישפטו אותי, שיקללו וישנאו אותי וישלחו לי הודעות נאצה ואיומים, שיעשו עליי חרם, שינטשו אותי, שיתרחקו ממני הסובבים אותי שמא אני מצורע, שהמשפחה שלי תנתק איתי קשר או אפילו תשב עליי שבעה, שירביצו לי רק כי אני רוצה ללכת עם בן זוגי מחובק או יד ביד ברחוב. או שיזרקו הערות הומופוביות כשאבטא את האהבה שלי כלפי בן זוג שלי ואתנשק ברחוב איתו ואז ארגיש שניצחתי, שהגשמתי את החלום ולא נתתי לשום דבר לעצור אותי מהזכות הבסיסית שלי להיות מאושר. לא רוצה להיות "עומר ההומו", "עומר המוצץ" ושלל כינויים. לא רוצה שינסו לשדך לי בנות זוג. רוצה שיתייחסו אליי אותו דבר. כי אני אותו בן אדם. לא השתניתי.
אני כנראה לא מספיק חזק נפשית כדי לעמוד בזה. לא בשל מספיק אולי.

יש לי חלום. אני לא יודע אם אני יכול לוותר עליו. אני לא יודע אם אני יכול לוותר על עצמי ולחיות חיי שקר שזה בעצם ליתר דיוק להתקיים ולא ממש לחיות חיים מלאים. ואיך אסתדר מול הבורא? למה הוא עשה אותי כך שאני אוהב גברים וזה הטבע שלי?
אני גבר מאוד עדין ורגיש. עם הזמן הבנתי שאני פשוט אוהב גברים, לפעמים הלב שלי פועם בחוזקה כשאני רואה בחור חתיך ורוצה להיות קרוב אליו, יש לי פרפרים בבטן וכמיהה כלפיו וגם רצון לדבר איתו ולהכיר אותו מעבר להיכרות רגילה. ואז מגיעות הפנטזיות להתנשק איתו נשיקה ארוכה, להתמזמז איתו (זה פשוט חלום), לשכב איתו ולהיות איתו מחובק כל הלילה בזרועותיו או על החזה שלו ולומר לו שאני אוהב אותו ושהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי.

כל זאת כמובן רק במחשבות שלי.