האם זה לא בסדר לפחד מלהתחייב לנישואים כאלה כל החיים?

אני ובת הזוג כבר בזוגיות קרוב ל4 שנים, ובשנה האחרונה גרים ביחד, מנהלים משק בית.
היא דתייה אני חילוני. מהתחלת הקשר שמתי לב שהיא לא מינית ותמיד ייחסתי את זה שאנחנו גרים אצל ההורים בזה שהמיניות לא משהו כי הייתה תמיד מפחדת שאף אחד לא יכנס והיינו שוכבים רק אחרי שהם הולכים לישון.
אחרי שסוף סוף עברנו לגור ביחד, שחשבתי זה ישתפר, זה לא.
מאז שעברנו לגור ביחד היא לוחצת עליי על עניין חתונה ״שנה הבאה בחודש ככה וככה״… זה המשיך והמשיך
עד שהגיע יום שאמרתי לה את האמת של למה יש לי פרצוף דכאוני כשמדברים על זה לידי, וזה המיניות.
היה לנו קצת תאקל אז פניתי לסקסולוגית (לבד עקב זה שהבת זוג לא רצתה עקב סיבות מטופשות שאין לי מושג למה) והיא הציעה לי להגיד דברים מסויימים.
ואחרי זה, אותם מילים מאוד פגעו בבת הזוג ונכנסו בה עמוק והיא הבינה שה״כיף״ שהיא מקבלת זה אפילו לא קצה הקרחון והיא חייבת להשתפר, לא רק בשבילנו אלא בעיקר בשבילה, לעינוג האישי שלה.

זה בתהליכים שהיא תחפש סקסולוג והיום היא שוב העלתה את נושא החתונה ואומרת שהיא רוצה להתחתן במאי אפריל. או התחלתי להגיד לה שתראי אמיתי, כרגע המצב המיני של שלנו הנוכחי לא טוב וזה לא משהו שיחזיק שנים.

היא די כעסה ממני שאני כל הזמן דוחה ושאני מתנה את הקשר ואני צריך להפסיק להתנות. שהיא מאוד משתפרת והלכה לרופא נשים כדי לבדוק הורמונים, ומחפשת סקסולוג/ית

האם זה לא בסדר לפחד מלהתחייב לנישואים כאלה כל החיים? אני באמת שואל כי היא אומרת לי שאני לא צריך להתנות ושאנחנו נשפר ושאני איתך באש ובמים.

או שאולי אני סתם חושב מחשבה שגויה ואני צריך לאט לאט לאט להתחתן ולדבר שאנחנו תהליך פטירה?