הקשר שלי עם ההורים הוא טכני מאוד ואין ביננו מספיק אמון בשביל שאני באמת אוכל לשתף אותם במה שאני עוברת, אבל הם רואים שאני סובלת ושאני בוכה באופן בלתי צפוי ובלתי נשלט כל הזמן, פשוט כי אני לא מוצאת את מי לשתף, אז אני מורגלת לבכות כשכואב לי.
התחלתי בשלב כלשהו מפגשים עם מישהי מוסמכת, אבל ההורים קטעו את זה אחרי 3 מפגשים בטענה שהם מפחדים שאני אפתח תלות באישה הזאת, לדעתי פשוט קשה להם שאני משתפת אנשים אחרים במקומם.
אז אל תגידו לי לדבר איתם ואל תגידו לי ללכת לייעוץ כי אני סטודנטית ואני לא יכולה לממן דבר כזה בעצמי. מצד שני אני מרגישה חוסר תקווה ואפס שאיפות לגבי העתיד, לא רואה טעם להמשיך מכאן, מרגישה ריקנות ממש עמוקה בתוכי עקב טראומות ילדות ממושכות בבית. אני מוצאת את עצמי חושבת על אובדנות סתם כך, לא רק כשאני בסערת רגשות אלא גם באמצע יום רגיל אני חושבת מה היה קורה ואם זה עדיף.
מה לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2024