זה עומד בעיקר על זה שלפניי האירוע יודעים קצת להתחנף וכאלה בשביל שתבוא ואז אחרי האירוע מתנתקים באלגנטיות. פעם באמת הייתי בגישה הכי חיובית שיש כשהייתי אומר לעצמי אני הולך בשביל עצמי וגם ככה אני לא מוזמן ממש הרבה... אבל פתאום ירד לי האסימון... למה שאני אמשיך להיות פרייאר ולתת לאנשים את הכסף שלי ואני מדגיש... כשהם לא רואים בי חבר קרוב? למשל אחד שנה לא דיבר איתי בגלל וויכוח... פתאום התחתן ונזכר "לעשות איתי סולחה" ואחרי האירוע ישבתי איתו בלחץ פעמיים ואז זה רק התכתבויות בווטסאפ... לפי התפיסה שלי בן אדם שאני לא פוגש אותו לפחות פעם בחודש הןא לא מוגדר באמת כחבר... גם אחד אחר שאני כבר לא בקשר איתו ממש והלכתי לאירוע שלו וזה היה קשה לי כלכלית פתאום חשבתי לעצמי לא למדתי כלום? אז יוכלו להגיד שלא כיבדתי ולא באתי אז שיגידו הרי אני יודע שכבר לא נהיה בקשר... היה אחד שבאתי לחתונה שלו וגם לברית מילה של הילד שלו והמשכנו להיפגש ולצאת אז זה עוד מילא... זה עוד הרגיש יותר נכון... אחד אחר 7 שנים לא שמעתי ממנו פתאום שלח הודעה: "אח שלי איפה אתה..." וכול החארטות האלה... אמרתי לעצמי כבר יש גבול ולא הלכתי וגם אמרתי לו מפורשות שאני לא מתכוון להגיע... ועכשיו אני לקראת עוד שלושה אירועים שאני מוזמן אליהם במהלך השנה ופתאום לא בא לי ללכת... הרי גם.. אף פעם לא יצא לי להכיר מישהי באמת באירוע או אפילו גם מועדון שני לא הולך כבר כמה שנים... תמיד היכרתי רק מהאינטרנט... אז אתה יודע שלא תכיר מישהי... ואתה יודע שלא תהיה בקשר עם האנשים... וגם האנשים גם ככה רק יושבים בשולחן ואוכלים וכבדים מידיי... מילא פעם כשהיינו צעירים נניח שהיינו חיילים נגיד הייתה אחות של חבר שמתחתנת היינו ממש נהנים מהבילוי וממש שמחים היום גם אין את השמחה הזאת וגם זה מרגיש כמו דו"ח משטרתי לשים את הכסף במעטפה בגלל משחקי נימוס שרק בישראל יש התרבות הזאת שאנשים מקבצים נדבות בשביל לממן את השמחה שלהם... אז מה דעתכם?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות