היי אסקפיפול. יש לי חבר כבר בערך מאוגוסט שבאמת נהיינו ביחד.
היינו ביחד בשכבה. עכשיו שנינו בצבא.
נתחיל מזה שהוא הבחור היחיד שאפשר להגיד שיצאתי איתו והראשון שלי, לא יצא לי להכיר כל כך בנים אחרים. הוא באמת אוהב אותי, תומך בי כשקשה, יודע לקבל החלטות, המגע שלו נעים, אפשר לסמוך עליו ובקיצור הוא פשוט אחלה גבר באמת. אין כמעט כמוהו לדעתי. הבעיה היא שמההתחלה כשהתחלנו לדבר אף פעם לא היה לי את ההתלהבות ממנו, כלומר היה את ״הקליק״ בניינו אבל לא היו לי פרפרים והתלהבות ממנו בהתחלה בכלל. ככל שעבר הזמן התחלנו באמת להכיר ולצאת ולהיות אחד עם השנייה, נבנתה חברות מאוד מאוד חזקה, חושבים אותו דבר, אותו הומור וחברים שאנחנו מכירים. אבל משהו פה היה כאילו חסר, ההתלהבות ממנו והפרפרים, נכון שזה עובר עם הזמן אבל פה גם בהתחלה לא היה לי את זה. אני חושבת שהוא מאוהב בי ממש שאם אני אחליט להיפרד ממנו יישבר לו הלב. אני הראשונה שלו וכל הזמן הוא רושם לי ואומר שהוא אוהב אותי וכאלה. לא היינו אחד אצל השני אף פעם כאילו לא יצא עדיין להכיר את המשפחות אחד של השני אבל כל הזמן אמרתי מההתחלה ״אני לא בטוחה לגביו״.
לפני כמה זמן אמא שלי ניסתה להכיר ביני לבין הבן של חברה של אמא שלי, והוא אכן שלח לי הודעה, התכתבנו קצת והוא נעלם. ואז אמא שלו סיפרה שהוא הרגיש שאני לא בעניין שלו כל כך, אבל זה אולי כי התלבטתי בינו לבין החבר שלי שעדיין גם לא היינו ביחד ממש. אני לא רוצה להגיד שאני באשליות אבל כאילו כל הזמן אני אומרת לעצמי שאולי ליצור איתו קשר ולרשום לו ולעזוב את חבר שלי. גם לא הכרתי עוד גברים חוץ מחבר שלי לכן אני לא מכירה כל כך את כל העניין הזה.
אני באמת בהתלבטות רצינית מה לעשות. אני אוהבת אותו באמת ואם אני אפרד יהיה לי עצוב אבל לא יודעת גם אם זה הוגן כלפיו שהאהבה שלו אלי לא כמו האהבה אליו. מה אפשר לעשות?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות