בדיוק כמו הכותרת. מתנצל אם ארוך. הפוסט הוא חצי פורקן, חצי בקשת עצה.
אני בן 25, בגובה טוב, בכושר, מטופח. אובייקטיבית, אני נראה מצוין. אני יודע, כי אמרו לי ואומרים לי את זה מלא.
מבחינת אישיות, אני אדם רגיש, מכבד, מעריך כנות ותקשורת אמיתית, נאמן וחבר טוב. גם את זה אמרו לי מלא. בכל מקום שאני נמצא בו, אנשים סומכים עליי בעיניים עצומות, מעריכים אותי ואוהבים אותי. לא משנה אם זה בעבודה, בצבא, באוניברסיטה, אני איכשהו מקבל אחריות כזו או אחרת, או תפקיד שתורם לאחרים. כפי שאתם רואים, אהבה עצמית לא חסרה לי.
בעניין המטרה שלי בזוגיות, אני חושב אני מכוון למשהו בריא. מישהי שאוכל לאהוב אותה כמו את עצמי, שתהיה החברה הכי טובה שלי, ואני שלה. ששנינו נכבד אחד את השניה, ניתן מהזמן שלנו לאחר, אבל גם ניתן מקום לנשום.
עד כאן, החיים תותים.
אני מודע, או לפחות מקווה שאני מודע, לבעיות שלי.
אני מפחד מקשרים בין אישיים, ואני מפחד מנשים שאני נמשך אליהן. אני מפחד לשתף מעצמי ולהיות רגיש עם אחרים. גם את המילים האלה, בפורום מוצף, ותחת שם אנונימי, אני רושם בידיים רועדות, ובעיניים דומעות.
...בעזרת השם, גדלתי בבית שבו לא חייתי ברעב. היה לי איפה לישון ומה לאכול. אבל זהו.
אני אוהב את אמא שלי, ואנחנו בקשר מצוין היום, אבל כשגדלתי, הבית לא היה מקום אופטימלי לגדול בוא. אמא שלי, הגיבורה הזאת, גידלה אותי בתור אם חד הורית, עם קריירה לא בטוחה, עסק עצמאי, ועם חבר מניפולטיבי. היא חזרה כל יום בעשר בלילה, גמורה.
אובייקטיבית אני יודע שהיא אהבה אותי, וזה טוב ויפה, אבל בתכלס מה שזה אמר, זה שבאתי כל יום מבית הספר לבית ריק, אכלתי לבד, ביליתי את הזמן לבד, והלכתי לישון לבד.
בגיל עשר, אמא שלי שכחה שהסכמנו על משהו, התעצבנה על כך, וצעקה עליי. באותו יום, איבדתי בה אמון, והבנתי שאין לי על מי לסמוך, חוץ מעל עצמי.
כמובן שגם היא עבדה על הבעיות שלה, והיום אנחנו במצב יותר טוב. אני אוהב אותה, ומעריך את מה שהיא עשתה ועברה.
...בכל מקרה, לקראת הצבא הבנתי שהמצב החברתי שלי זוועה, והחלטתי לעבוד על כך. התחלתי לדבר עם אנשים אחרים, לנסות ליצור קשרים, לפתח כישורי חברה ולהפסיק להתחשב יותר מידי במה שאנשים אחרים חושבים.
אם הצלחתי במאה אחוזים, אני לא יודע. מה שאני כן יודע, זה שאני מלפני עשור לא אותו הבן אדם בכלל. אני עדיין ביישן, עדיין פחדן, עדיין חרד במידה מסוימת מסיטואציות חברתיות, אבל אני משתפר.
טוב, הסיפור הקצר הזה היה אני. עכשיו על הדרכים שניסיתי למצוא זוגיות.
דבר ראשון, אפליקציות. אני לא יודע אם אני לא פוטוגני, רושם דברים לא באופנה בתיאור, או בוחר תמונות לא טובות. אני מקבל לייק אחד בשבוע, במקסימום. אין כאן עתיד מזהיר.
דבר שני, אינסטגרם. דיברתי עם כמה בנות שפנו אליי באינסטה, ופשוט התעייפתי. דרכי הדיבור כאן מוזרים ויבשים לי. למה אני אמור לרשום רק מילה אחת או שניים בהתחלה? היי, היי, מה קורה, בסדר איתך? בסדר, מאיפה?..... הבנתם, אתם גם מכירים את זה. אני לא נהנה משיחות כאלה בכלל. אני רוצה לשתף, להפתח, מה זה? גם ככה קשה לי לפתח שיחה... הבנות כאן גם ממהרות להפסיק להתכתב, אם הם מבינות שהבחור לא יודע איך לדבר בצ'אט. אני לומד לאט לאט, אבל אני לא מרגיש טוב כשאני נדחה ככה פעם אחרי פעם. צריך גם לדעת לשחק את המשחק, לדחוף למשוך. אני לא אוהב את ה'משחק" הזה... מרגיש לי לא אותנטי ומניפולטיבי.
למרות שאני אומר את זה, אמשיך לנסות, ונראה מה יקרה. לפחות אתאמן על לדבר עם בנות. אולי גם יצא לי ידידה. אין לי ידידות בגיל שלי, ואני מרגיש שזה פספוס רציני.
לגבי הכירות דרך מעגלי חברה ותחביבים... המעגל חברה שלי קטן מאוד. התחביבים שלי הם לרוב דברים שעושים לבד. אני לא מתחבר למסיבות בכלל, ולא מבין את הפואנטה של ברים. הסתברות יותר גבוהה שאמצא את הבת זוג בסיפרייה מאשר בבר. אבל הספרייה המקומית שוממת.
לגבי להתחיל עם בנות בבתי קפה, ים, פארקים וכו. אבל אני לא יודע אם בסדר או לא. או אם כן, איך להתחיל שיחה מכלום? גם עם גברים אני מתקשה להתחיל שיחה, או למצוא דברים משותפים.
אנשים שיודעים לנהל שיחה עם כל אחד, ולא משנה מה, למצוא דברים לדבר עליהם, הם כמו קוסמים בעיני.
טוב, בסופו של יום, כך או כך אני אמצא דרך. אם יש לכם דעות, מחשבות, עצות, אשמח לשמוע ולקרוא.
תודה רבה על הקריאה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות