בן 25 ואף פעם לא היית לי זוגיות, מרגיש פיספוס. מה לעשות?

אהלן,
זה יותר פוסט פריקה, אבל אני שמח לשמוע מה אנשים שונים כאן חושבים בנוגע למה שיושב לי על הלב.
אני אוטוטו בן 25 ואני בשלב בחיים שבתאכלס אני אמור להיות די שמח,
אני עובד בעבודה לא רעה ולומד תואר שאמור לקדם אותי למצב שאני מרוויח טוב.
עדיין גר עם ההורים, אז חסכתי די הרבה כסף, ויש לי רכב די חדש שקניתי בעצמי.
אני מתאמן ונראה מעל הממוצע לדעתי ומקבל מחמאות פה ושם מחברים בעבודה או במילואים וכאלה,
הבעיות היחידות שיש לי בחיים פשוט נובעות מהיותי ביישן. אין לי מושג אם זו סוג של חרדה חברתית או משהו כזה, אבל תמיד הייתי ככה.

אני באופן כללי לא אוהב ששמים יותר מידי לב אליי. אני מעדיף שלא ידברו איתי יותר מידי ואני לא מדבר כמעט בסיטואציות חברתיות שיש הרבה אנשים, ולכן אני גם לא אוהב לצאת מהבית יותר מידי לבילויים או מסיבות.
אין לי ממש רשתות חברתיות וזה לא מדבר אלי, ניסיתי כמה פעמים אבל זה הרגיש לי מאולץ, לא מעניין אותי לראות מה אנשים אחרים מעלים ואני לא מרגיש בנוח להעלות תמונות שלי לשם.

אף פעם לא היה לי הרבה חברים ובבית ספר הייתי די שקט ולא מדבר הרבה.

עם בנות בחיים לא יצרתי יותר מידי אינטראקציה, בחיים לא היית לי חברה או אפילו ידידה, אז אף פעם לא יצאתי עם מישהי,
אפילו בוואטסאפ בקושי אי פעם דיברתי עם בנות, וגם שכן זה מהעבודה או וואטאבר ולא סתם ככה.

באופן כללי קשה לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולגשת לאנשים או לדבר הרבה כשאני בתוך קבוצה או עם אנשים שאני לא מכיר.

יש לי חברים מהצבא ומהבית ספר שאני מתראה איתם פעם ב... וזה מספיק לי,

אז כך יצא שבבית ספר חשבתי שאני כבר אשתנה בצבא, ובצבא חשבתי שאני כבר אשתנה אחרי הצבא, ואחרי הצבא כבר הבנתי שהמצב לא ממש ישתנה אם אני לא אעשה משהו לגבי זה.

הפאן הזוגי לא הפריע לי עד לפני גיל 23.
תמיד הייתי לבד והייתי רגיל לזה, לא חשבתי על בנות יותר מידי, זה לא שלא נמשכתי לבנות, אבל הרגשתי שפשוט אין לי שום דבר להציע ואני לא ממש מסוגל להביא את עצמי למצב שאני בזוגיות עם מישהי, ואף פעם גם לא ממש הכרתי אף אחת יותר מידי אז לא חוויתי איזשהו "קראש" או משהו בסגנון. אני לא אתאהב במישהי שאני לא מכיר, ואני לא באמת מכיר לעומק אף אחת.

בשנתיים האחרונות זה התחיל יותר להציק לי,
גם בגלל שאני מרגיש סוג של החמצה, וגם בגלל שכן חסרה לי אהבה בחיים וגם יחסים.
כשאני רואה חבר'ה בגילי או אפילו ילדים צעירים ממני הולכים יד ביד ברחוב למשל אני מרגיש צביטה בלב כאילו "למה אני לא יכול להיות גם כזה?"
"למה לא יכולתי להיות נורמלי?"
כשחברים ואנשים שאני מכיר נכנסים ויוצאים מזוגיות אני גם מקנא קצת, אני לא חוויתי את זה
וכניראה גם לא אחווה את זה עד גיל מאוד מאוחר.

מנגד אני מרגיש שאין לי את הדחף מספיק לצאת מאזור הנוחות ובאמת לגשת למישהי. פשוט אין לי אומץ. גם כשאני כבר בסיטואציה
מכורח המציאות, למשל אם אני צריך לעשות פרויקט בקבוצה בתואר ואני בקבוצה עם מישהי שנראית טוב בעיניי, קשה לי ליצור קשר עין כשאני מדבר עם מישהי שאני נמשך אליה והחוסר ביטחון הזה פשוט פוסל אותי מראש, לא משנה מה יצא לי מהפה באותו רגע.

בנוגע לאפליקציות, כבר הבנתי שזה ביזבוז זמן מוחלט בשביל מישהו כמוני. הסיכוי לקבל מאטצ' בחזרה הוא בערך 1 ל50 וגם כשזה קורה
בדכ הן רוצות את האינסטגרם שלך כדי לברר מי אתה ואז מתעצבנות שאין לך ואתה פחות או יותר אנונימי, ניסיתי כמה ימים וחוץ מלהוריד לי עוד יותר את הביטחון לא יצא מזה שום דבר.

אני כבר הגעתי לשלב שאני כבר לא רואה את עצמי מתחתן ונשאר לבד, אפילו התחלתי לנחם את עצמי שזה לא כזה נורא.
אבל ברור לי שזה לא החיים שהייתי בוחר.

אני פשוט מרגיש כאילו כבר פיספסתי את הרכבת וגם אם אני אכיר מישהי והיא תדע שעד גיל 25 לא היית לי חברה ואני בתול היא פשוט תחשוב שמשהו בי דפוק ותברח. ויכול להיות שהיא לא טועה.