אובחנתי עם אוטיזם בגיל 10 וחצי וכל השנים כל האנשי מקצוע שפגשתי עד היום התייחסו אליי כאילו האוטיזם זה הכל אצלי ושאני המוגבלת שלא צריך לצפות ממנה לכלום ושהבעיה היחידה שלי בחיים זה רק הקשיים של האוטיזם ושכל מה שחשוב זה לדאוג שאני יעשה רק דברים קלים ולא מאתגרים , ושאם קשה לי לקבל את זה שאומרים לא לא לעשות דברים שהייתי רוצה בשביל שלא יהיה לי קשה זאת בעיה שלי
היו כמה אנשי מקצוע שהמליצו לי להמשיך אחרי התיכון במסגרות לאוטיסטים או בשילוב מיוחד לאוטיסטים והחלטתי שאני לא מתקרבת למסגרות של אוטיסטים יותר בחיים ניסיתי להתנדב לצבא ולא אישרו לי , גם נתנו לי נכות ואי כושר לצמיתות בביטוח לאומי
אז אני יושבת בבית כבר 10 וחצי שנים ומעולם לא עבדתי ולא כלום , כל השנים אני במצב של יאוש ותסכול מאוד גדול , הזנחה עצמית , בעיקר בגלל מה שעברתי עם האבחנה הזאת וגם עוד כמה סיבות נוספות , הרגשתי שויתרו עליי אז גם אני מוותרת על עצמי
סבלתי גם מבעיות בריאות שלא טופלו
התפקוד שלי ביום יום כבר לא טוב , אני לא מצליחה לעשות דברים בזמן יותר מתקשה לדבר עם אנשים מרגישה שאני הרבה יותר מפחדת מדברים
ועכשיו אני כבר בת 28 חודשיים אחרונים עד גיל 29 מה שאומר גם שיש לי רק שנה וחודשיים עד גיל 30 ואני מפחדת לא מתאים לי להיות בגיל הזה שלא עשיתי כלום בחיים ואני רחוקה מאוד מלהיות עם עצמאות ויכולות של אנשים בגיל שלי ובמיוחד לא יכולה לקבל את זה שאני כבר יחשב לא צעירה יותר ושיתייחסו אליי אחרת ,
גם בגיל 30 מתחילים להראות מבוגרים יותר משמעותית ואני ממש לא חושבת שאני אהיה מוכנה להשלים עם זה ,
אני כבר מרגישה שכל יום שעובר יותר מפחיד אותי גם זה שאני מתחרטת על המון דברים שעשיתי או שלא עשיתי ושפספסתי הזדמנויות לקבל עזרה בדברים חשובים ושהכל עבר לא כמו שרציתי מעצים את היאוש שלי עוד יותר
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות