שיקול דעת מוטעה ורוטינה שחוזרת על עצמה, לא מוצא את עצמי

אני חייב לציין שאני כרגע בתהליך של חשבון נפש על כל השנים האחרונות..
אני בן 24, התחלתי לעבוד בשנת 2012 אחרי שירות צבאי, עבדתי במקום עבודה כשנתיים וחצי, לא הצלחתי להתקדם במקום העבודה, חלק מהסיבות שלא התקדמתי בגלל שהמנהלת שלי לא רצתה שאעבור לתפקיד אחר, ואני כמובן נתתי לה את הצ'אנס הזה כי יש בי משהו דפוק-אני נוטה לוותר לעצמי ולהקטין את עצמי כל הזמן, אני לא חוצפן ולא יודע לעמוד על שלי, אני תמיד נדפק בכל מצב ובכל דבר קטן ואני לא יודע להגיד לא..

אני מרגיש שמעבר לעובדה שכל הבוסים שעבדתי אצלהם וגם הנוכחי מנצלים אותי אני אף פעם לא אתקדם בשום עבודה וזה בגלל האופי הקונפורמיסטי והחרא הזה שיש לי..
אני תמיד נכנע לתכתיבים ולא יודע ליצור הזדמנות להתקדם...

מעבר לעבודה אני לא לומד כרגע, בעל ממוצע בגרות די נמוך 80+-, החלטתי שאני רוצה ללמוד משפטים אבל כרגע אין לי ציון פס יכומטרי מספק ולכן אצטרך מכינה ואני מקווה מאוד שלא אפספס את השנה הבאה, אני חושב ברצינות כבר השבוע הקרוב לסגור מכינה/פסיכומטרי נוסף בכדי לעשות את הצעד החשוב הזה שהוא מתבקש אצלי למעלה משנתיים כבר.. גם שנרשמתי בעבר לקורס פסיכומטרי בקושי הצלחתי ללמוד ולא הוצאתי תוצאה טובה, אני מרגיש ש"החרב מונחת לי על הצוואר" בנושא זה של הלימודים, כל הזמן שואלים אותי מה עם לימודים מה עם לימודים?? אני מאוד רוצה לעשות את הצעד אבל אני נכשל ברגע האמת-פסיכומטרי, רגליים קרות ללכת למכינה ארוכה..

אני מרגיש רע כרגע, לא טוב לי בנישה שנכנסתי אליה, אני מרוויח מינימום ועובד מקסימום-עובד סביב 180 שעות בחודש ותכלס לא מוצא את עצמי, אני מרצה את ההורים שלי שאני קם ועובד ומבזבז את הזמן היקר הזה שאני מתחרט עליו כל בוקר מחדש. ראוי לציין שיש לי חסכונות לא קטנים ש הצלחתי לחסוך וסכומים לא מעטים...

בעבודה החדשה אני קורע את עצמי ולא מקבל מספיק הערכה ובכלל היה לי איזשהו ריב עם הבוס לגבי משהו מפגר שהפריע לו והוא הטיח אותו בי..בלי קשר לאותו אירוע אני מרגיש חרא, נמאס לי לעשות משהו שאני לא רוצה, חשבתי שבגיל הזה אהיה במקום אחר לגמרי, אפילו את הטיול אחרי צבא עוד לא עשיתי...אני עדיין בלי רישיון נהיגה ועוד כמה חודשים אם אני לא מוציא רישיון גם התאוריה הלכה לאיבוד...

בקיצור, החיים שלי תקועים ואין לי כוחות יותר למציאות הזאת, רוצה לשנות ולא מצליח.