אף פעם לא אהבתי את עצמי

נתחיל מזה שאני יודעת שזה ארוך ותודה לכל מי שהקדיש מזמנו וקרא את הכל!

קודם כל חשוב לי לציין שאני נולדתי בישוב קהילתי ואני כל החיים בו ועם פחות או יותר אותם אנשים.
ביסודי עשיתי לעצמי מלא פאדיחות. הייתי מן טום-בוי מאוד מוזרה, הציקו לי ואני גם בסה"כ הצקתי לילדים שהיו יותר חלשים ממני ועד היום אני מצטערת על זה!
לא היו לי הרבה חברות והסתובבתי עם חבורת בנות שגם הן היו די בצד. כל הזמן היו ריבים על דברים קטנים בחבורה שאיכשהו הפכו לסערה..
בחטיבה קצת השתנתי, כבר הייתי פחות טומבוי גם כי הבנתי שאני עושה את זה מתוך רצון להידמות לאחי הגדול וגם כי אימי וסבתי נורא לחצו עליי ולא אהבו את העובדה שאני כזאת..
הבנות שהסתובבתי איתן המשיכו לריב וכל הזמן עברתי צד (בעיקר נגררתי) והחבורה התפצלה והשתנתה כל הזמן..
היו לי תקופות של דיכאונות, הייתה פעם שהמשפחה שלי רצתה לנסוע לכמה ימים וחשבתי שזאת הזדמנות להתאבד אבל בסוף באתי איתם ולא עשיתי את זה..
אחרי שזה קצת נרגע, בתחילת שנה שעברה עירבבו את הכיתות והייתי בכיתה די לבד (עם חברה אחת) והתרחקנו מאוד משאר החברות שלנו והדיכאון שלי חזר, לא ממש חשבתי על התאבדות, אבל שנאתי את עצמי, את איך שאני נראית, את ההתנהגות שלי. אני כל הזמן מרגישה אגואיסטית. הגעתי למצב שלקחתי פינצטה ותלשתי לעצמי נקודות חן רק כי שנאתי אותן. הרוב חזרו להיות כמו שהן היו חוץ מאחת, אבל תמיד אמרתי שהחתולה שלי שרטה אותי שם ושיחקתי יותר מדי עם הפצע וזה הספיק לאנשים בשביל להאמין לי..
המצב רוח שלי השתפר כשהחליטו (אחרי הרבה בקשות) להעביר אותי ואת חברה שלי כיתה.. וה מאוד עודד אותי.
השנה האחרונה הייתה בערך התקופה הכי טובה שלי, גם הצלחתי להתחבר עם עוד כמה בנות והרגשתי יחסית טוב עם עצמי.
בסופו של דבר אני תמיד תקועה בהרגשה שאנשים לא אוהבים אותי ואני מבינה גם למה.. אני ביישנית מאוד וקשה לי לדבר עם אנשים שהם לא בחבורה שאיתה אני מסתובבת או מהמשפחה שלי, אני מרגישה הרבה פעמים שאני אגואיסטית ולא עושה מספיק בשביל אחרים.
יש בכיתה שלי בנות שבסה"כ ניסו לעזור לי כנראה והתחילו להגיד לי שאני יפיפיה ושאני כוסית ושאני לא מבינה את זה, אבל מה שהן לא מבינות שהמראה שלי זה לא מה שמוריד לי את הביטחון, גם אם אני לא דוגמנית אני נראית סבבה לגמרי.
אבל יש לי קטעים שאני כ"כ רעה לאנשים וכשאני מבינה את זה אני לא תמיד מצליחה לבוא אליהם ולבקש סליחה. אני גם די נעל ויש לי יציאות נורא מפגרות.
ואין לי כישרון בכלום, בלימודים אני בינונית, אני אוהבת לצייר אבל אני לא הכי טובה בזה, סתם יש כאלה שמתלהבים מהציורים שלי.. אני מתעניינת בפסיכולוגיה אבל הולך לי סביר במגמה ואני מרגישה בעיקר מהמורה שאני לא צריכה להיות שם..
גם זה ישמע מפגר אבל אני מרגישה שאף פעם לא נילחמו עליי, אף אחד לא עשה אף פעם מאמץ בשביל להיות איתי, אף בת לא התאמצה בשביל להיות בחברתי, שלא לדבר על בנים..
לפעמים כן עולה בי תחושה שאולי זה בגלל שאני קלה מדי, אני גמישה מאוד מהרבה בחינות ואני גם סוג של פריירית מאידאולוגיה, אני לא נכנסת לריבים שטותיים כי אני יודעת שבסופו של דבר אני אוהבת את הבן אדם איתו אני רבה ושחיים רק פעם אחת ושלא תהיה לי עוד הזדמנות לבלות איתו ולהתחבר איתו.. או שכשצריך לבחור מה לעשות עם חברות אז אני מעדיפה להתפשר ישר כי אני יודעת שהוויכוחים האלה מבזבזים לנו את הזמן באמת לצאת ולבלות.
זה בא לידי ביטוי גם בתחומים לא חברתיים, למשל אני משתדלת להרים כל זבל שאני רואה ברחוב כי אני יודעת שאף אחד אחר לא ירים אותו, אני מנקה אחרי כי אף אחד לא צריך לנקות בשבילי, אני תמיד תורמת שמתרימים דופקים בדלת כי אני יודעת שהם לא היו מסתובבים בין הדלתות ומבקשים כסף (שזה די משפיל) אם הם לא באמת היו צריכים אותו..

במהלך השנה ובעיקר בחופש עברתי כן תהליך שבו עלה לי הביטחון העצמי, בחודש הקודם הדרכתי בקייטנה דבר שבהחלט פתח אותי וכבר יותר קל לי לדבר עם אנשים שאני לא מכירה.. אבל לא משנה כמה הביטחון העצמי שלי עלה, עדיין קשה לי לאהוב את עצמי.
יש הרבה אנשים שאוהבים את עצמם ברמות למרות שאם נודה באמת הכואבת הם עפים על עצמם ואני מקנאה בהם ברמות מטורפות כי בחיים לא היה לי את הביטחון הזה.

אז קודם כל, לשם ההרגעה: אני ממזמן כבר לא הרגשתי בדיכאון או חשתי רצון לפגוע בעצמי, אבל עדיין אני צריכה עזרה כי אני לא מוצאת איך להשתפר בתחומים שאני מרגישה לא טוב עם עצמי בהם ואני מאוד מנסה להעלות לעצמי את הביטחון ולא הולך לי ואני אשמח להצעות...

תודה מראש לכל העונים :)