מדוע אני נכשל במתמטיקה?

המצב שלי גרוע מאד במתמטיקה - "כישלון רודף כישלון".
אם עכשיו אני מסתכל לאחור, עמוק לתוך כיתה ח', לא העלאתי בדעתי שאי פעם תיהיה לי בעיה כלשהי במתמטיקה. אני לא מדבר ציונים בינוניים ומטה, בימים הזוהרים של כיתה ח' לא הייתי יכול לראות את עצמי מקבל פחות מ-85 במבחן כלשהו. הייתי לוקח שיעורים פרטיים נקודתית לפני המבחן והכל זרם באופן חלק לגמרי, ילדים שהיום מקבלים ציונים הרבה יותר גבוהים ממני באותה תקופה שאלו אותי איך אני מצליח להגיע לתוצאות כ"כ גבוהות. הגעתי לכיתה ט', במבחן ההקבצות קיבלתי 95, הרגשתי כרגיל וכיוונתי את עצמי הכי גבוה שאפשר - חמש יח"ל. לאחר מבחן אחד פשוט קרסתי והבנתי שהחומר בתיכון הוא הרבה יותר קשה מהחומר ביסודי. כמובן ששאננות יתר הביאו אותי למצב ששובצתי למקבץ 4 יח"ל בסוף כיתה ט'. לא רציתי לוותר, ניגשתי למבחן בקיץ שבין ט לי' לעלות למקבץ של 5 יח"ל. גם שם השאננות השתלטה עליי ומצאתי את עצמי בתחילת כיתה י' ב4 יח"ל. שוב אותה שאננות והפעם אני מתחיל לקרוס לתוך עצמי באופן הדרגתי. זה מתחיל ממבחן תחילת שנה שציונו היה 65, זה ממשיך בירידה חדה לציונים של 20-40. כשהבנתי שאני בסיכון לרדת לשלוש יחידות ניסיתי להתאפס אך זה היה מאוחר מדיי וכבר בתחילת המחצית השניה של כיתה י' מצאתי את עצמי במקבץ של 3 יח"ל. לא הייתי מסוגל לשבת שם, התביישתי. התחננתי למבחן שדרוג ל4 יח"ל ובסוף קיבלתי הזדמנות. את המבחן הזה בקושי הצלחתי לעבור, ציון של 58 אחרי למידה בפעם הראשונה בכיתה י' אבל עדיין אני לא מגדיר חרישה. עליתי בסוף ל4 יחידות על תנאי, נאלצתי לעמוד בציון 70 במבחן הבא ולמזלי הצלחתי לבסוף לקבל 74. כיתה י' קרובה לסיומה, נשאר עוד מבחן אחרון שאותו אני חייב לעבור. המבחן מגיע ולצערי הרב אני נכשל לאחר למידה, שוב - עדיין אין הגדרה של חרישה במובנים של לשבת ביום מעל 4 שעות. ניגשתי למועד ב', לרוע מזלי נתקלתי בחומר של תחילת שנה שנוצר לי סוג של פער, לא היה ניתן לגשר עליו בצורה כלשהי ונכשלתי, הפעם אני נאלץ להתחיל את כיתה י"א ב3 יח"ל. נרשמתי שוב למבחן שדרוג בתחילת שנה, והפעם המצב חמור לגמרי. חרשתי למבחן הזה ובסוף הציון שלו היה 35. התחננתי על סף בכי שיעבירו אותי לארבע יחידות. אחת הסיבות העיקריות שלי לכל הלחימה למען ההקבצה הגבוה היא הלימודים הגבוהים לאחר התיכון, הכיוון שלי הינו הנדסת תוכנה/טכנולוגיה מתקדמת (טכ"מ) סייבר, מדעי המחשב. בסוף העבירו אותי על תנאי שאני חייב לעבור את ה65 וכאן התחיל נוהל המלחמה. תרגלתי לאורך זמן תרגילים עד שלושה ימים לפני המבחן ובשלושה הימים האחרונים למדתי להערכתי כיותר מ20 שעות רגילות למבחן. הגעתי למבחן, חרד יותר מכל מצב אחר שהייתי נתון בו במשך חיי. למען האמת, החרדה הרגה אותי מכל הכיוונים וגרמה לי להיכשל שוב - ציון של 30 בפעם השניה. איכשהו קיבלתי עוד הזדמנות להוכיח שאני כן יכול, שוב אני נותן את כל כולי, שוב אני חורש למבחן שעות על גבי שעות ושוב - נכשל במבחן. מגיעה ההזדמנות האחרונה לחלוטין, המועד ב' של סוף סימסטר א'. שוב אני לומד והפעם זה היה לגמרי אחרת, הרגשתי שאני מבין את החומר לחלוטין ויש לומר שעזרתי לילדים שירדו מ5 ל4 בנושאים מסוימים במהלך למידתם לבחינה, אפילו אני, יום לפני הבחינה לא מבקש עזרה מאף אחד ומסתדר לגמרי לבד. המבחן מגיע, הפעם אני כבר לא נושא את הלחץ ומצליח להתגבר על החרדה. המבחן הולך לי חלק לחלוטין במובן שפתרתי שני שאלות ונשארה השאלה האחרונה, אני מגיש את המבחן ויוצא מחיוך לחלוטין בהרגשה ששברתי את רצף הנכשלים. כמו שאתם מתארים לעצמכם, שוב - נכשל.
עד עצם הרגע הזה אני עוד לא מסוגל להבין מה מכשיל אותי פעם אחר פעם. ובכלל, אני לא מסוגל להבין איך היכולת שלי השתנתה מקצה אחד לקצה אחר. מציונים של 85+ לציונים של 50-. "כישלון רודף כישלון"? לחץ? או סתם מזל רע?