גיליתי שאני גיי לפני שנתיים ואני עם תחושת פספוס ענקית

תמיד הייתי אבל הכחשתי.. שיחקתי אותה סטרייט הייתי עם בחורות ואז בגיל 22 כשהייתי בשירות שלי עקב נסיעה לחול נכנסתי לרומן עם גבר .. פעם ראשונה שהרגשתי פרפרים שהתרגשתי ומהרגע שחזרתי לארץ הבנתי שעברתי שינוי... לקח עוד קצת זמן והתחלתי להיפגש עם בחורים דרך אפליקציות עד שהכרתי את הבן זוג שהיה לי במשך שנה וחצי ..עברתי בשנה שעברה לתל אביב וכל כך אהבתי את העיר ואהבתי את העבודה שלי והייתי מאושר וכשהמשפחה התחילה להרים גבה ולשאול שאלות בליווי צרחות של אמא שלי וכעס רב חזרתי הביתה.. יש לציין שחיכיתי כמעט כל חיי לעבור לתל אביב ותמיד זה היה נראה לי המקום שיתאים לי... חזרתי הביתה עם תחושת החמצה ועד מתי אנסה לרצות את האחרים ולא את עצמי... הוריי בשלהם אומנם יכלו לגלות שאני כנראה כזה אבל השפיעו עליי בלחץ למצוא חברה מתי תהיה לך חברה מתי תיצא סוג של מנגנון הכחשה ומחשבה פרימטיבית שאם לוקחים תרופה זה עובר. יצאתי לכמה דייטים עם בחורות תוך כדי כדי להראות להם שהכל בסדר ואז שוב הרגשתי שחזרתי לארון. הבן זוג שלי ממש כעס עליי שאני לא עומד על שלי ולא מציב להורים גבולות אבל הוא לא הבין שקשה לי לפגוע בהורים שלי אני רגיל להיות ילד טוב שרק מרצה אותם וגורם להם נחת וגאווה ופתאום הרגשתי שאני ממש מדיר שינה מעליהם... נפרדנו.. ואני חשתי שכל השנה הזו פספתי דבריםם .. שהתעסקתי בלרצות את ההורים שלי .. שלא הספקתי לחוות ולעשות... השנה נרשמתי ללימודים בטכניון ... התלבטתי מלא אם תל אביב או חיפה.. הטכניון היה בחירה לגיטמית כשהייתי סטרייט אבל אני מרגיש שעשיתי שינוי וכל מרחק מתל אביב הוא תחושת פספוס.. ההורים שלי לא הסכימו בכלל שאצייןן את תל אביב אמרו שאני הולך לשם וזהו ואין ספק גם אני רציתי פעם ללכת לשם אבל אני כבר מרגיש שאני לא אותו הדבר... כל הסמסטר עבר במחשבות דיכאוניות במחשבות שלא הצליחו לי להתרכז בתואר שגם ככה כבר לא כזה ידעתי אם זה מה שאני רוצה ... אני מרגיש שעברתי איזשהו מסע וקטעתי אותו... קטעתי אותו כי ראיתי שמתקבל לא יפה על ידי הסובבים אותי... שגם ככה אני מוקף באנשים בתואר הזה שהם לא כמוני שאני לא שייך לאנשים האלה שכבר לא מעניין אותי דברים של סטרייטים אלא רק להיות קרוב לקהילה לצאת למקומות של הקהילה להיות עם אנשים מהקהילה . כל בוקר אני קם עם קולות שאומרים לי להמשיך בדרך ובלימודים ובסוף הלימודים אוכל לעשות מה שאני רוצה אבל מהצד שני יש קולות שאומרים לי צא לטיול גלה את עצמך ותעבור לגור בתל אביב - זה המקום שלך וגם תחושות פספוס שעדיין לא חוויתי שבזמן הצבא יכולתי לעשות דברים אבל פחדתי ועכשיו אני בתחושה נוראית . אוטוטו בגיל 25 ואני פשוט מרגיש תסכול. אני כבר לא יודע מה לעשות בבקשה תעזרו לי... זו פשוט תחושת דיכאון