מפחדת לחיות כי מפחדת מהמוות. יש לי בעיה? או שכולם ככה?

היי, אני נשואה באושר כבר שנתיים לבעל מקסים, בריאה, שמחה, משפחה תומכת, קורת גג מעל הראש, סטודנטית לתואר ראשון, ממש "חיה את החלום". בעלי מאוד רוצה ילדים. בשנתיים האחרונות הצלחתי לדחות אותו בנימוס עם התירוץ הקלאסי של" אין זמן בגלל התואר". הסמסטר הזה אני מסיימת, עוד מעט יהיה זמן. מה אגיד אז? "אני לא רוצה להביא ילדים כי כולנו הולכים למות?"
אני משתפת עכשיו במשהו שאף אחד לא יודע עליי, גם לא בעלי.
אנחנו נמצאים במדינה כזאת שכולם רוצים להרוג. בואו נודה חבר'ה, כל העולם שונא אותנו, וזה רק עניין של זמן עד שיחסלו את כולנו או יגרשו אותנו חזרה לאירופה. או יותר גרוע. במדינה אחרת לא יהיה לנו טוב. במדינה הזאת גם לא טוב .אין לנו לאן לברוח, אין לנו לאן ללכת. למוסלמי שיבוא לרצוח אותי לא משנה אם אני אגיד לו שאני שמאלנית או אתאיסטית או שהמרתי את דתי לבודאיזם או שאני מנגבת תחת עם דגל ישראל (אני לא, התיאור רק לצורך המחשה).
ואני נמצאת בלימודים, כמובן תמיד מחייכת ולא מראה כלום מבחוץ. מקשיבה בשיעור ולא יכולה שלא להרהר בכמה שזה מגוחך שכולנו יושבים בכיתה, מקשיבים למרצה, בידיעה שסביר להניח שעוד כמה שנים כל המידע הזה לא יהיה רלוונטי, בהתחשב בזה שאנחנו נמות. אני לא יודעת מה יהיה איתי מחר בבוקר. לא יודעת מה יהיה איתי עוד 9 חודשים. ובטח ובטח שלא יודעת מה יהיה עוד כמה שנים. לעולם הזה להביא ילדים? המחשבה שאני עלולה למות עוד מילא, המחשבה שאני עלולה לאבד את בעלי מזעזעת אותי כל פעם מחדש. אבל המחשבה של לאבד את הילדים שלי? אני פשוט לא מסוגלת לחיות עם זה.
אני מפחדת לחיות את החיים, להתקדם, משינויים. זה לא שאני לא מוכנה מבחינת לנגב תחת ולשמוע תינוק צורח כל הזמן, שקדתי במחשבה הזאת המון: במחשבה שאולי אני מזבלת לעצמי בשכל כי אני פשוט אגואיסטית שלא מוכנה לטפל באף אחד אחר. אבל הגעתי למסקנה שזה לא נכון. אני פשוט מפחדת להתקדם עם החיים במחשבה שהכל יתפורר לי בין הידיים.
עכשיו, למה באתי לכאן, קודם כל לשאול אתכם: יש מצב שכולם מרגישים ככה ופשוט אף אחד לא מדבר על זה?
ודבר שני:
מה עושים?

** חשוב להבהיר: אני לא הולכת להתאבד או משהו כזה. וזה לא טרולינג או משהו. הלוואי וזה היה.