בת זקונים "מפונקת" רוצה לעבור להתחיל חיים חדשים לבד בחו"ל...

שלום לכולם וסליחה על החפירה :) תמיד הייתי הילדה הקטנה של הבית.. מפונקת כביוכל, אקבל כל דבר חומרי שאבקש גם אם ההורים נתקלים בקצת בעיות כלכליות.. אבל אף פעם לא דרשתי או ביקשתי שום דבר יקר במיוחד הצרכים שלי מאוד בסייסים(שום בשמים או מוצרי אלקטרוניקה עכשווים.. אפילו לא בגדי מותגים.. מספיק לי מה שיש לי) אבל אם אני ארצה אקבל.. אם משהו מוצא חן בעניי אמא שלי תכריח אותי לקנות אותו ... מזון שאני אוהבת תקנה כמויות(אני אומרת לה שמיותר אבל כזאת היא..) אך בכל זאת מה שתמיד רציתי זה חופש, אף פעם לא יכולה לצאת לשום מסיבה או מועדון או אפילו עם חברים כי ההורים דואגים מדי.. בכל מקרה אין לי חברים מספיק קרובים בגלל שאני בקושי יוצאת מהבית ומעולם לא הצלחתי ליצור קשרים שיחזיקו כי זה מתלווה ביציאות, זה לא שהקשר עם ההורים כלכך טוב, להפך אני סגורה כל היום בחדר וברגע שאני מבקשת לצאת מהבית אמא לא מרגישה טוב או אבא עובד וגם זה במקרים נדירים כי כבר התייאשתי מהמלחמות על שעות או מידע על אנשים שאני יוצאת איתם(שזה מספרי טלפון כי הם לא זרים.. ילדים שהיא מכירה שנים מהשכונה או ילדים מהשכבה וכו') ובקבוצה, דייט אפילו לא אופציה כי היא טוענת שלפני הכל הבחור צריך לבוא ולהכיר אותם(דבר שנראה לי הזוי כי אם אנחנו עוד לא מכירים איך נדע אם זה בכלל אופציה לצאת) הם ממש לא חושבים שאני תמימה או מסכנה להפך הם מודעים ליכולות שלי בכל נושא בחיים אך בכל זאת דורשים ממני להתחשב בדאגות שלהם, זה לא שביומיום אני לא עוברת חוויות של הטרדות ואנשים מוזרים.. זה לא שאני לא עושה דברים שהם לא יסכימו בחיים(לנסוע באוטובוס במקרים נדירות.. לישון אצל אחי ולצאת לכמה שעות) ולא אני לא ילדה שמשקרת ואי אפשר לסמוך עליה זה ממש במקרים נדירות כי ביום רגיל ההורים שלי כל היום שמים עין על האפליקציה find my iphone וברגע של תזוזה הכי קטנה, לקיוסק בשכונה אני מקבלת שיחות בלי סוף כל הדרך.. אני תמיד מסתדרת לבד.. אחים שלי שגדולים ממני בהרבה סומכים עליי ורוצים שאני אבוא אליהם כדי לצאת אבל ... הם תמיד מטיפים לגבי העתיד, אני בסדר גמור בלימודים(שנה אחרונה) אבל כל אחד מרצה לי בלי סוף על העתיד שלי, ללמוד ישר אחרי הלימודים או עתודה בצבא דברים שפעם חשבתי עליהם אבל היום כבר לא רואה את זה בעתיד שלי... רואה את זה כסבל... לא רוצה להישאר בארץ מכל כך הרבה סיבות ואני אפילו לא אשאל את דעתם כי אני יודעת שהם ימנעו את זה ממני בכל מחיר, ובקשר להורים שלי... אין לי מושג איך הם יקבלו את זה אבל אין מצב שאני נשארת בארץ.. לא מפריע לי המרחק מהמשפחה כי מעולם לא הייתי קרובה אליהם נפשית אולי כי אני קרובה אליהם פיזית יותר מדי, לא יפריע לי גם אם אני אכשל בחו"ל כי אני אדע שזה הכישלון שלי, חיים אחרים שיאלצו אותי לחיות כאן כן יגרמו לי סבל, אני רוצה עצמאות אני רוצה לחיות בדירה קטנה בלי כלום ולעבוד בשביל עצמי, תמיד רציתי לעבוד ותמיד צחקו עליי בטענה שעדיף חיים כמו שלי ואני בכלל לא מבינה את החיים ואת הקושי שבהם(ההורים שלי מעולם לא הסכימו לי לעבוד.. יש הטרדות בעבודות והשעות והיחס ומיליון סיבות עלובות אחרות)... אני הרי אחיה כמו אדם נורמאלי יום אחד.. לא הזוי שבגלל הדאגה שלהם אני אקבל כביוכל שוק מהחיים ובאמת אתקשה? דבר שלא יקרה כי יש לי מודעות למזלי.. השאלה היא אם זה רק חלום ואני חייבת לחיות בסבל חיים שיכפו עליי ולהישאר בבית של ההורים עד שיזדקנו ואני אצטרך לטפל בהם ולא אזכה בחיים שאני רוצה לעולם? אני מתחשבת בהם ואגיד להם שאני רוצה לעבור לחו"ל וכך נוכל לשמור על קשר אבל אם לא יסכימו אני מפחדת שאני לא אוכל לקבל את החיים האלו על עצמי ואברח ואנתק איתם קשר.. שזה מאוד חבל בשבילם הם אוהבים אותי מאוד אני לא רוצה לגרום להם לסבל כזה ובכל זאת.. סבלתי בגללם מספיק זמן אני לא רואה את עצמי מוותרת על הרצונות שלי בגללם ...