מרוששת, נמצאת במבוי סתום וחייבת לברוח מהבית

היי,
אני בת 24, דתלשית מבית דתי
כשאני אומרת "בית דתי" לא הרבה מבינים את המשמעות של מה שעברתי ועודני עוברת. לא מדובר במשהו רגיל
כל חיי תמיד קיוויתי לצאת מהבית, היות וחזרתי בשאלה מגיל ממש צעיר והחינוך הדתי הנוקשה שכפו עליי הורי מאז עשה לי רע מאד על הנשמה.(וגם זה ממש אנדר סטיימנט)
השנים עברו ואני המשכתי לסבול בבית, אמא שלי כפייתית ומעולם לא נתנה מקום לפרטיות שלי, תמיד חיטטה ועודנה מחטטת בחפציי, צעקה עליי שאני לא כמו השכנות, שהן כבר נשואות פלוס תואר וילדים ורק אני עדיין לא.
אמא שלי מעולם לא תמכה בהחלטות שלי לעשות שום דבר שהוא לא מה שהיא חשבה שעליי לעשות, וכך נותרתי להתמודד עם בעיות, החלטות ודילמות מאד קשות של החיים לבדי (ובשל כך, לא כ"כ בהצלחה). המצב הנוכחי כרגע הוא שאני לא בקשר טוב עם ההורים בכלל (מדברים מילים בודדות ), אך גרה איתם.
עכשיו תשאלו, למה את לא עוזבת?
אז ככה, ההתנהלות שלי לאורך חמשת השנים האחרונות הייתה שגויה.
נפרדתי מאקס שהייתי איתו ארבע שנים ותכננו לעבור לגור יחד(לא לזה הכוונה בשגויה), לכן כשנפרדנו נותרתי מבולבלת וללא תוכניות מעבר עצמאיות. הזמן עבר ונשארתי מבולבלת ולא ידעתי מה ללמוד, אבל כבר הגיע הגיל שחייב להתחיל ללמוד, או לפחות זה מה שהסביבה דאגה להזכיר לי וללחוץ בכל עת. לאחר שדחקו אותי לפינה נרשמתי ללימודי עבודה סוציאלית באיזור ונשארתי לגור בבית. יש לציין שלאורך כל הזמן וכל החלטה שעשיתי נעשתה מתוך פחדים שלא אסתדר כלכלית וכו ולכן מוטב שאשאר לגור בבית ,לפיכך אפשר לומר שלצערי רוב הזמן אני הונעתי ועודני מונעת מפחדים (ובזה מאשימה את אמא שלי החרדתית שלא הפסיקה לנסות להחדיר בי את הפחדים שלה כל חיי). התחלתי ללמוד ולא היה לי טוב או כיף וממש לא מצאתי את מקומי ולא הצלחתי ללמוד ולהתרכז בבית ולכן עזבתי לאחר שנה
כשעזבתי את הלימודים נכנסתי לדיכאון ומשהו כמו חודשיים לא עבדתי וכמעט ולא יצאתי מהבית, זה היה הדכאון השני שקרה לי במהלך החיים ויחד עם סימנים נוספים פניתי ביוזמתי האישית לאיבחון פסיכיאטרי שאישר את חששותי ואמר שאני סובלת מהפרעה בי פולרית. סירבתי לקבל את האבחון, מיותר לציין שגם זו הייתה תקופה רעה עבורי, עד שעשיתי משהו שחלמתי עליו תקופה ארוכה מאד-ניתוח חזה.
לאחר הניתוח הביטחון העצמי שלי השתפר( לא עשיתי סתם הגדלה, אלא באמת הייתי זקוקה לכך כי החזה נהרס כתוצאה מירידה משמעותית במשקל).
המשכתי באותו קו של לעשות דברים שרציתי לאורך תקופה ושלחתי מועמדות לתפקיד דיילת אוויר ואף התקבלתי.
לאורך כל הזמן הזה וגם עכשיו אני נמצאת בחובות כלכליים בגלל תקופות שלא עבדתי(וגם שבתות שלא יכולתי יותר והרגשתי שאני נחנקת בבית(בגלל שמירת השבת האדוקה וכמו כן חלק ניכר מהשבת אין חשמל וגם אור) אז לקחתי חדר במלון(מלון זול-אכסניה רק כדי לא להימצא שם)אבל עודדתי את עצמי בכך שתכף תהיה לי עבודה מסודרת ואכסה את הכל.
אני גרה במקום שלא נמצא בתחום ההסעות של החברה שדרכה הייתי אמורה לעבוד כדיילת ולכן חיפשתי דירה באטרף לקראת הקורס, ולגמרי הקלתי ראש בעניין למידה למבחן שהתקיים בתחילתו. הקורס התחיל ולא מצאתי דירה( ביקשתי סיוע מהורים ואחים אבל אף אחד לא התגייס למעני וכך שוב נותרתי לבדי להתמודד) במקביל גילו לי איזושהי מחלה והדבר הקשה עליי מאד, מיותר לציין שהמבחן והקורס לא היו בראש שלי בכלל ולא הצלחתי ללמוד. התחלתי את הקורס ברגל שמאל וכמובן שלא צלחתי את המבחן ונאלצתי לעזוב לאחר כשלון.(אבל מעבר לזה אחרי שראיתי את היחס ירד לי החשק לעבוד שם). לא סיפרתי להורים שעזבתי, כי אני לא ממש מתקשרת איתם.
כל זה התרחש לפני כיומיים וכעת אני נמצאת בסבלט בתל אביב(ברחתי מהבית כי ליל הסדר בבית היה יותר מדי בשבילי) בכסף שאין לי, למשך החג כי אני לא שומרת פסח ואוכלת חמץ. לא יודעת מה אעשה כשיסתיים החג, מפחדת לחזור לגור בבית, זה עושה לי ככ רע:(
עצובה, בודדה ובעיקר אבודה
אשמח לעצות, כיוונים כי כבר ממש ירד לי החשק לחיות