הייתם מוותרים על אהבה כי הצד השני מלא?

היי, אני אוטוטו בת 14 ולומדת בביהס יסודי (אצלינו יסודי זה עד כיתה ח, אני בכיתה ז). אני לא גבוהה במיוחד, גם לא נמוכה. אני טיפה מעל הממוצע, פשוט רב הבנות בכיתתי גבוהות ממני. יש לי שיער בצבע חום כהה, הוא חלק- גלי ומגיע עד הישבן. יש לי משקפיים מגיל קטן, הפנים שלי חלקות ללא פצעונים כלל, אני נראית טוב אך מלאה. אני לא מנמסה להשוויץ במראה החיצוני שלי, כך אני נראית ועובדה שאני גם מדגמנת שנה וחצי (בנוסף יש לי חשבון אינסטגרם על 12k ואלפי לייקים, אולי חלקכם שמעתם עליי) אני נראית טוב, אך אני מלאה.

מבחינת כשרונות ותחביבים אני משחקת כדורסל, כדור רשת, כדורגל, מחניים, רצה, שוחה, בעבר רקדתי בלט, גאז, התעמלות קרקע והתעמלות אומנותית (אני עוד גמישה ויודעת לרקוד מאז), מציירת, מצלמת ובעיקר כותבת (יודעת גם לשיר אך לא מרבה לעשות זאת או לדבר על כך ורק ילדה אחת מהכיתה שמעה אותי שרה).

יש אצלינו בנות יפות, אך לא הרבה. אתחיל מכך שאנחנו רק כיתה אחת בשכבה ואנחנו רק 16 בנות. רב הבנות אצלינו מבריזות כמעט מכל שיעור, מקבלות הפרעות, מתחצפות ומה לא? בנוסף, מרביצות לבנים בכיתה, מקללות אותם מול עינייהם, אילו אחד הבנים צריכים משהו ויש להן אותו הן לא נותנות וגם אם כן יש להן דרישות של מנהלות היי- טק. הן מרכלות, מרביצות, בועטות, הן פשוט מגעילות.

יש לנו 20 בנים בכיתה ובין רבע לחצי אוהבים אותי. חלק קטן מאוד מהם התוודה בפניי, אך היו להם התלבטויות. השאר לא אמרו מסיבה פשוטה, אני מלאה. בכל זאת הם אוהבים אותי בעיקר בזכות האופי. אני היחידה שלא צועקת עליהם, לא מרביצה או בועטת, לא מדברת עליהם מגעיל כמו שאר הבנות, בנוסף גם לא מתחצפת או מבריזה מהשיעורים ולא כלום. תמיד אם הם צריכים עזרה (לא משנה אם נפשית או סתם זקוקים לעט או עיפרון) אני היחידה שמסכימה לעזור להם, בכל מצב.

אבל הם נלחמים בין האהבה שלהם כלפיי לבין החיצוניות שלי. למה זה מפריע לכם? בסדר אני מלאה, אז מה?

הייתם מוכנים לוותר על אהבה אמיתית רק כי הצד השני קצת מלא?

כיום אני אוהבת מישהו שלא מכיתתי, באמת אוהבת. אך לפני שנתיים בערך אהבתי מישהו אחר. מישהו שיושב לידי כבר מעל 3 שנים (עדיין יושב לידי). אהבתי אותו, אך לא כמו שאני אוהבת עכשיו (ולא אותו). היא נראה טוב, רזה, מקובל, מצחיק ומשתדל ממש להצליח בלימודים. אך לא בגלל זה אהבתי אותו, אלא בזכות האופי שלו. הוא הידיד הכי טוב שלי (והיה גם אז), תמיד כשהצטרכתי אותו ישר זיהה רק בזכות מבטי. אילו היה נופל לי משהו הוא היה ישר מרים, אילו היה חבר לי משהו היה נותן את שלו, עשה בשבילי הכל. עד לרגע שגילה שאני אוהבת אותו... גם הוא אהב אותי, ועדיין אוהב. הוא התלבט ממש ביני לבין החברים שלו, כיון שידע שאם יהיה איתי חבריו יצחקו עליו. לאחר כחודשיים היה נשף בביהס והיינו ביחד, אך הכיתה גילתה זאת. הוא בחר לא להיות איתי כיון שלא רצה שיצחקו עליו עוד יותר, אך בכל זאת התלבט ממש אילו להיות איתי או איתם.

נמאס לי ממנו, אמרתי לו שאני לא אחכה לתשובה שלו ו"נפרדתי" במקום. אמרתי לו שאילו הוא מתלבט בין אהבה לחברים איני זקוקה לאהבה שלו, אני אלך למישהו אחר שבאמת אוהב אותי ולא חושב פעמיים האם להיות איתי או עם חבריו. היום הוא מצטער על זה ורודף אחריי, ואני מחבבת אותו אך לא יותר מזה, לי יש מישהו אחר.

מקרים כאלו קורים לי הרבה... אך ישנו ילד אחד בכיתה שאוהב אותי באמת ולא חושב פעמיים. הוא בחר בי ולא בחברים שלו. הוא הבין שאילו חבריו אלו חברים אמיתיים הם יקבלו יפה את העובדה שהוא אוהב אותי. הוא לא חשב על זה פעמיים וישר בא ואמר לי מה הוא מרגיש. אני לא איתו מהסיבה הפשוטה שאני לא אוהבת אותו, אבל הוא לא היה מוותר עליי...

השאלה שלי היא מדוע אתם בוחרים על פי חיצוניות? למה לוותר על אהבה אמיתית בשביל חברים לא אמיתיים?