למה אני מרגישה אשמה כשאני לא אוהבת אנשים?

היי,
כל החיים שלי הקפדתי להיות ביחסים טובים עם אנשים בכל מקום שאליו אגיע, כי לא אהבתי קונפליקטים, לא רציתי שאנשים ישנאו אותי או את האחרים. אני תמיד שאפתי להגיע לשיתוף פעולה ולעזרה הדדית.
בימי התיכון שלי מעגל החברים שלי התבסס מכמות גדולה של אנשים, אולם לא קשר קרוב והדוק עם אחד מהם. כשהמשכתי לאוניברסיטה (בתכנית צבאית) הרגשתי רע או אשמה במקרה שלא נכחתי בפגישות קבוצתיות ולכן התמדתי מאוד. במקביל גם נוצר לי קשר קרוב עם 2 חברות, אולם לאחר שנתיים אחת מהם הראתה סימנים שדברים שאני עושה מאוד מפריעים לה ואני כמו הפושע הכי גדול חיפשתי את הבעיות אצלי והתנצלתי כל פעם. אבל כל זה לא עזר ובסוף אחרי הרבה קושי מצידי ניתקנו קשר בצורה לא נחמדה כי היא כועסת עלי.
אני לא מצליחה להתגבר עד עכשיו(כבר עברו עוד שנתיים) מהעובדה שיש בן אדם בעולם ששונא אותי. וזה לא היחיד- יצא לי לנהל מערכת יחסים עם חבר וכשסיימנו אותם הוא גם החליט לנתק קשר לחלוטין אז כשאנחנו מתראים לפעמים (כי הוא גם סטודנט) אז הוא מתעלם ממני לחלוטין כאילו אני השטן.
זה כואב לי כל פעם ונורא מטריד אותי.
כרגע אני במערכת יחסים נוספת (של שנה וחצי) שכושלת אולי בגלל שאני לא מביעה את עצמי מספיק כי אני מנסה להמנע ממריבות. בכל מקרה אני לא יכולה לחשוב על להיפרד כי אני לא רוצה עוד בנאדם בחיים שישנא אותי. אבל אני לא מרגישה שזה הבן זוג עבורי ולכן זה צעד מתבקש. אני מאוד רוצה שיהיה לו טוב גם אחרי שאלך ומהצד שלי אני אפילו אשמח לשמור על קשר.
אלה הם 3 דוגמאות לאנשים ששונאים/ישנאו אותי בעולם וזה מאוד מפריע לי. אני מאוד רוצה להשתחרר מזה ולהפסיק לחפש את מה שאני עשיתי כביכול לא בסדר.
בקשר לכותרת - יוצא לי לפעמים לקבל תשומת לב מהצד הגברי, ואני מרגישה אשמה בלסרב להם. שוב אין לי בעיה להיות ידידה שלהם או חברה קרובה, אבל לא בפן הקרוב יותר כבת זוג.
לא נעים לי לפגוע באנשים או לעשות דברים שאני חושבת שיפגעו בהם למרות שלפעמים זה לא כך, וזה גורם מצידי להתנהגות מאוד "מודעת לעצמי" ולא חופשית שזה גם מוריד את הכיף מהחברה.

לסיכום, אני לא יודעת מה לעשות עם המצב הזה, כי זה נשמע הגיוני שכפי שאני לא מצפה שכולם יאהבו אותי אז הם לא מצפים שאני אוהב אותם, אבל אני לא מצליחה ליישם את זה. מה אני צריכה לשנות? ואולי מה זה אומר עלי ולמה זה קורה ?
אשמח לעזרה :)