בת 17, לא מתקשרת עם הסביבה

היי askpeople...
אחרי שהסתובבתי הרבה באתר המדהים הזה, החלטתי לכתוב גם את הסיפור שלי.
החלטתי לשפוך את כל מה שעובר לי על הלב, את כל מה שמעיק.

אז נעים להכיר, אני אוראל (שם בדוי) בת 17 מאזור דרום הארץ.
מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי קשיים חברתיים קשים, אני כמעט ולא מתקשרת עם אנשים. בבית הספר כשאני יושבת בכיתה אני לא מהילדים שמחכים להפסקות, הההפך הוא הנכון. אני מחכה שההפסקות יגמרו ושהשיעורים יתחילו. ולא, לא כי אני אוהבת ללמוד. כי פשוט אין לי עם מי להיות בהפסקות. זה נשמע מוזר... אבל לפעמים אני אפילו סתם עושה את עצמי מדברת בטלפון או משחקת בו, או סתם נסגרת בשירותים כדי להעביר את הזמן.

לחלקכם זה ישמע אבסורד, לחלקכם זה ישמע אולי קצת מוכר, אבל אני בטוחה שרובכם לא באמת יודעים מה זה לחיות בבדידות, לא לתקשר עם הסביבה. להרגיש כל הזמן עוף מוזר.
וכן, אני מודעת לעצמי, אני מודעת לעובדה שיש לי בעיה תקשורתית עם בני אדם, אני יודעת שהבעיה היא בי ולא בהם.
ולא נוח לי עם זה, אני מאוד רוצה לשנות את זה ולהיפתח לאנשים, לדבר ולשתף אנשים, להיות עם אנשים!!!

עצוב עוד יותר שלא מתעללים בי בבית הספר, ולא צוחקים עליי, אלא פשוט לא מתייחסים אליי.
אנשים נרתעים ממני. וגם אני נרתעת מאנשים. היחידים שאני עוד מתקשרת איתם איכשהו זה המשפחה שלי. שגם הם יותר עסוקים בעצמם ובעבודה מאשר בי, לצערי.
מגיל 13 אני זוכרת את עצמי כילדה ביישנית, מפוחדת, מסתגרת, פנטזיונרית ויכולה להגיד אפילו טיפה דיכאונית.

הקטע הוא, שכשאני חוזרת הביתה, אני מעדיפה לסגור את הדלת ופשוט להיות עם עצמי.
אני שומעת שירים כמעט כל היום. בעיקר שירים של ביונסה. הדיוה שלי.
תמיד כשרע לי וקשה לי אני שומעת את השירים שלה ורואה אותה רוקדת ומופיעה ומתמלאת בעוצמה ותקווה לחיים.
אני באמת חושבת שאם לא יכולתי להאחז בביונסה, התקופה הזאת הייתה הרבה יותר קשה בשבילי. ביונסה היא כמו האלוהים שלי. ואולי זה ישמע לכם מוגזם האהבה הזו לזמרת עולמית, אבל אני מעריצה שלה כ"כ הרבה זמן שאני מרגישה שאני באמת מכירה אותה.

ואחרי שנתתי לכם קצת רקע עליי, אני אשמח לשמוע מה אתם חושבים על המקרה שלי, מה דעתכם?
אני לא מצליחה להבין את עצמי, למה אני כ"כ מפחדת מאנשים? למה אני נרתעת ולא נותנת להם להתקרב אליי?
יש לכם טיפים איך להתקרב לאנשים? איך לפתח מערכות יחסים?

כיף לשפוך את הלב כאן.
אוראל.