שונא את ההורים שלי. אני מרגיש כאילו אני עול בבית

מגיל קטן ההורים שלי תמיד חינכו אותי לעצמאות.
אף פעם לא ממש הייתי משתף אותם בחיים שלי. אבל כבר מכיתה ו' אני זוכר שהגעתי למצב שאני לא משתף בכלל את ההורים שלי בחיים שלי. הדבר היחיד שהם ידעו בנוגע לחיים שלי זה על מה הם צריכים לשלם (חוגים, תשלומי בי"ס..), וכשהייתי מביא להם אישורים לחתום עליהם אז הם היו חותמים.

אז בגיל קטן זה היה עוד בסדר. אני קיבלתי את השקט שלי מההורים, ובתמורה לא עשיתי בעיות, ועשיתי כל מה שהם היו מצפים ממני בלי שהם יצטרכו לרדוף אחריי ולהגיד לי מה לעשות. למעשה, הייתי הילד שכל הורה היה רוצה - לא עושה צרות, מצטיין בלימודים, תמיד מקבל מחמאות מהמורים והיו לי גם הישגים ספורטיביים ומוזיקליים.

בגיל קטן אני זוכר שהרגשתי די טוב עם מי שאני - הרגשתי שאני בוגר יותר משאר הילדים בכיתה ,שאני מסוגל להסתדר בכוחות עצמי, ותמיד הסתכלתי על שאר הילדים כמפונקים.

בשלב יותר מאוחר, פחות או יותר כשהגעתי לתיכון, התחלתי להרגיש כבר שכל הקטע הזה לא עושה לי טוב.
דבר ראשון, הרגשתי שהוא מבדל אותי משאר החברים שלי ומשאר הילדים בכיתה. אני כבר הגעתי למצב שאני מרגיש שאני מתנהג כמו מבוגר ביחס אליהם. התחילו להיכנס לי המון דאגות לראש - כמו מה יהיה איתי בעתיד, וכמה חשוב שאני אקבל ציונים טובים. וכמו מבוגר אחראי - ישבתי וחרשתי בלימודים, שלא לעשות בעיות להורים.
התחלתי לימודים לתואר תוך כדי התיכון (וגם סיימתי אותו שנה לאחר סיום י"ב). הזנחתי את התחביבים שלי, את האישיות שלי, את האני הפנימי שלי, את חיי החברה שלי, את הילדות שלי, לטובת החיים המבוגרים, וכל זאת כמובן, כדי שאני לא אהווה דאגה להורים שלי. לדאוג שהם יהיו מרוצים ממני ושידעו שאני הולך בדרך מוצלחת.
תמיד הרגשתי אשם כשאני קצת נהנה. אשם כי ידעתי שהם לא מצפים ממני שאני אעשה שטויות ואתבטל אלא תמיד אשקיע ואלמד. אז כך עשיתי.
והיום בעקבות כך, אני מרגיש שהיכולת שלי להנות, לעשות שטויות ולהשתחרר קצת מהלחץ של החיים, לוקה מאוד בחסר. משהו שמאוד קשה לי איתו בי.

דבר שני, כשהתחלתי קצת לעבוד ולהרוויח כסף לצד הלימודים לתואר (ההורים שלי שילמו לי על התואר), וכשהם הבינו שאני קצת מתחיל לחסוך לעצמי כסף - ישר הם התחילו לחתור לעניין של להיות עצמאי גם בכסף שלי. ז"א שאת החבילת גלישה לפלאפון הם ביקשו להעביר לרשות החשבון בנק. על הרישיון שלי אני שילמתי, והדבר הכי גרוע (ויש לומר הזוי) הוא - שהם לא מוכנים לתת לי לנהוג באוטו כי הם רוצים שאני אדאג לחסוך לאוטו משלי. אני מסוגל להבין את הכוונה הטובה פה - אבל זה פשוט גורם לי לשנוא אותם.

אני רואה את היחסים בין הרבה חברים שלי וההורים שלהם - מהווים להם תמיכה, גב, כתף תומכת, יש אצלם פתיחות. אני עד היום נדיר שמביא חברים או חברה הביתה - שלא להכביד ולהוסיף עוד עול על ההורים שלי. לא הייתה לי חברה אף פעם (אלא מה.. הרי הם ציפו שאשקיע בלימודים ולא דברים אחרים).
ואני פשוט מרגיש שההורים שלי במקום לנסות ולהקל עליי ולתמוך בי - פשוט מקשים עליי עוד יותר, כי הם רוצים "שתהיה לי עצמאות, לחשל אותי". אני רואה את התפיסה שלהם כמעין - "החיים הם קשים, תתמודד. להנות לא עכשיו", "אם לנו קשה, גם לך צריך להיות קשה".
אני רואה בה תפיסה מוטעית, לא מקדמת, פרימיטיבית (למרות שאני מודע ומבין את היתרונות שבה) אבל ברור לי שאי אפשר לשנות את זה אצלם. לכן אני לא מאמין שלדבר איתם יעזור במשהו. גם כי יש בינינו פערי תרבות שבאים לידי ביטוי בשיחות בינינו וקשה מאוד לגשר ביניהם.

לסיכום, כל החתירה הזאת שלהם לעצמאות שלי גורמת לי להיות בבית ולא להרגיש רצוי, להרגיש מעין עול. לא אומר שאני מרגיש לא רצוי. אבל רצוי? בהחלט לא.
האינטראקציה בינינו היא מינימלית. לא יותר מ"היי","שלום","איך עבר היום". לא מרגיש בנוח לצאת מהחדר ולהיתקל בהם. לא מרגיש בנוח לשים את הבגדים שלי בכביסה - כי אני אמור הרי לדאוג לדברים ולכביסה שלי. לא מרגיש בנוח לראות טלוויזיה בסלון. לא מרגיש בנוח לשים מוזיקה. לא מרגיש בנוח סתם אפילו לאכול במטבח. לא מרגיש בנוח לבקש מאמא שלי שתכין משהו שיהיה לי לאכול - אני אמור להכין בעצמי. לא מרגיש בנוח לבקש מהם טובה. כלום. כל אחד עצמאי בבית.

אני מצידי הפתרון היחידי שאני מוצא הוא לעוף מהבית כמה שיותר מהר. כי כל דקה שאני איתם אני רק נגרר למה שהם מצפים ממני. ומזניח את עצמי.
האם יש פתרון שהוא טוב יותר / מיידי יותר כדי לשנות את המצב?

תודה לעונים :)