מפריע למישהו אם אי פעם לא היה לי חבר?

היי,
לא מזמן התחלתי לעבוד,
הגעתי לעבודה שיחסית אני נראת שם הכי טוב מהבנות שעובדות (בלי להתנשא)
כבר ביום הראשון שהגעתי אחת אומרת לי הבנים שמו עלייך עין..
בסדר מחמיא לי אבל הכל כרגיל. (הטבח דלוק עליי בכל פעם שאני באה הוא מראה את זה ומת שיקרה משהו אבל הוא ערבי ואני לא מרשה לעצמי)
יש אחד שהתחיל לדבר איתי ממש ולנסות להכיר אותי, ושאל אם יש לי חבר ואם היה לי אי פעם אמרתי לו שלא (דרך אגב אני ממש אשמח אם תפרטו לי למה זה אמור לעניין מישהו אם היה לי חבר פעם? יוצא לי לשמוע את זה הרבה מה זה נותן? ואם היה לי אז..? )
בקיצור הוא היה בשוק וזה ואמר שאיך לכל ה"עקומות והמכוערות" יש חבר ודווקא הבנות הטובות והיפות אין? חייכתי בביישנות.
והאמת שיצא לי לתהות למה לא היה לי חבר כאילו אני פאקינג בת 20 מה הולך איתי?
הרי זה לא שלא התחילו איתי בחיים, התחילו, מלא, רק לא הטעם שלי,
על כל דבר קטן פסלתי כי מה לעשות אני לא יכולה להתפשר אני יודעת בדיוק מה אני שווה, ואני לא כמו הבנות. לא מחפשת שיבזבזו עליי כמו שהשאר מבקשות, רק מחפשת מישהו שאני אוהב והוא יאהב אותי.
ואני חושבת שעד גיל 17 בכלל לא ידעתי מה אני היה לי בעיה עם ההזדהות המינית שלי הייתי בטוחה אני לסבית, אז אולי בגלל זה שאומרים בת 20 ושלא היה לה חבר בחיים נשמע מוזר..
עד גיל 18 בכלל הייתי נראה הרבה פחות טוב ממה שאני היום,אפשר להגיד מכוערת מודה. ביטחון עצמי בריצפה, פצעונים פה ושם,
ואחרי גיל 18/19 כבר התחלתי להתחתך גוף פנים שיער וכו'..
כן היו לי עניינים עם בנים אבל לא חבר חבר.
בכללי אני מתנהגת בעבודה עם שפת גוף מאוד מוזרה אני שמה לב לזה, אני מתנהגת כמו אחת שעברה פגיעה מינית משהו שממש מוזר ואני לא מבינה למה אני ככה לדוגמא בצבא אני מאוד חופשייה ..
בקיצור לעניינינו אותו הבחור הזה שגדול ממני בסהכ שנתיים שלוש לא משחרר ורוצה להבין איך לא היה לי וכו'
אני לא מעוניינת להגיד לו את כל מה שאמרתי פה, בכללי אני לא אוהבת לדבר על החיים הפרטיים שלי אפילו לחברות הכי טובות שלי אני בקושי מספרת אני אוהבת שזה ביני לבין עצמי. מצד אחד אני לא רוצה להגיד לו שאני לא רוצה לדבר עם החיים הפרטיים שלי ובעצם אני אצא תוקפנית\סנובית וכו ואז הוא בכלל לא ידבר איתי
מצד שני הוא לא ממש משחרר ורוצה להבין את זה כי הוא טוען שזה מסקרן ומאתגר אותו....
עזרה מישהו?