החיים שלי נוראיים, פוחדת שאם אמשיך לגדול איתה בסוף אתנהג ככה לילדים שלי גם כן

תודה מראש לכל מי שנכנס לשאלה.
היי אסקפיפול,
יש לי בעיה... אני ילדה יתומה (אימי החד הורית נפטרה) ולכן אני ואחי הגדול (19) גרים עם סבתא שלנו.

סבתא שלי (בת 69) היא אישה פרנואידית וקשה, כל הזמן מתלוננת ומחטטת ומתערבת...
בוודאי תגידו ״תגידי תודה שהיא מגדלת אותך במקום לזרוק אותך לבית יתומים.״ אבל החיים איתה לא פשוטים בכלל.

אני גרה עם אישה מיושנת, הטעם שלנו נורא שונה ותפיסות החיים שלנו שונות. היא לא מוכנה להקשיב לדעות ששונות משלה, במיוחד כשהדעות האלה באות ממני: ״את ילדה בת 14 וחצי, מה את מבינה מהחיים שאת באה ללמד אותי?״ אני עונה לה שלפעמים מבוגרים יכולים ללמוד ולהשכיל אפילו מקטנים מהם והיא מתחילה להתרגז ולצעוק.
מה גם, שהקול שלה נורא לא נעים.

כל פעם כשאני פותחת את המקרר היא מציצה מהחדר שלה כמו בלשית, ומסתכלת מה אני לוקחת. כשהיא שומעת שמישהו מחפש משהו ישר קמה להתערב.

היא חושבת שהיא חכמה מכולם וכל אמירה ששונה משלה היא מיד מבטלת.

כל הזמן היא מדברת איתי על מישהו שלטענתה הוא חבר שלי, וחושבת שאני הולכת אליו ושהוא מסיע אותי הביתה וכו׳, ובכלל אין לי חבר!

היא מתערבת בהכל, וזה עוד בסדר בשבילי, אני מצליחה לעמוד בזה. אבל בנוסף להתערבות, היא מחטטת ומציקה וממש מנסה למרר לי את החיים!

זה נשמע מוגזם, אבל אני לא צוחקת!
היא כל הזמן מנסה להרוס לי עם החברות שלי ולא מפרגנת לי לעולם! היא מתנהגת בצורה פרנואידית וחושבת שאני כל הזמן נפגשת עם ״חבר שלי״, היא כל הזמן צועקת ועומדת על הוריד...

היא מכעיסה אותי בכוונה כדי שאתעצבן, ועם כמה שטני מנסה להתעלם זה באמת לא אפשרי...

זה לא אפשרי לחיות עם אישה עם חשיבה כזו מיושנת, שלעולם לא יודעת לפרגן ולשמוח בשבילי.

להסתגר בחדר זו לא אופציה כי אין לי חדר לבד, החדר שלי הוא איתה. אח שלי לא מעורב כי אח שלי חושב שהיא משוגעת (בגלל כל הדברים שהזכרתי מעל, וגם הוא בטוח שהיא ממררת לו את החיים ומנסה להרוס לן כל דבר שטוב לו.) ולכן הם לא מדברים, ואם הם כן זה יותר בכיוון של רבים. לדבר איתה לא יעזור כי כבר ניסיתי, בדרך הטובה ובדרך הפחות טובה. אנשים אחרים גם ניסו לדבר איתה (אחיותיה הבוגרות, בנה שהוא אח של אימי, אחים שלה, חברות שלה, שכנים שלנו וכו׳). להיות בבית רק למטרות שינה ואכילה זו לא אופציה כי היא לא מסכימה לי להיות יותר משעתיים וחצי מחוץ לבית ביום. בקיצור, אני אבודה..

העצבים שהיא מביאה לי פשוט פוגעים בי, אני נהיית עצבנית ומתוחה כל הזמן ואני פוחדת שאם אמשיך לגדול איתה בסוף אתנהג ככה לילדים שלי גם כן.

אין לי שמץ של מושג מה לעשות עם עצמי...