עשיתי שירות צבאי של שנה וחצי, חי בחרטה מלאה שלא עוזבת אותי

אעשה את זה קצר וקולע כמה שאפשר.

בן 23 מאיזור המרכז, התגייסתי לפני 4.5 שנים והשתחררתי אחרי שנה וחצי בדיוק.
בהתחלה התגייסתי לחטיבת גולני, כמו שרציתי, זה גם מה שקיבלתי, ומהר מאוד חירבשתי את השירות שלי בזה שיצאתי מקרבי ולאחר שנה וחצי כשהבנתי שאין לי טעם להמשיך כג'ובניק יצאתי מהצבא לגמרי.

הייתי טיפש. ילד טיפש, קל לשכנוע לצערי שהקשיב לחברים הדפוקים שלו, והיום אני מבין שרק אני יודע מה טוב לי, אף אחד לא רוצה בטובתי כמו שאני רוצה, בטח שלא החברים.
המסגרות שלי בחיים לא היו טובות, תיכון סיימתי אחרי 10 שנות לימוד ללא תעודת בגרות ואני אומר לעצמי שלפחות המסגרת הצבאית, בתור לוחם 3 שנים יכולה הייתה לתקן את טעויות העבר ולתת לי סוג של קורת חיים יפה וטובה להמשך החיים, אבל גם אותה פיספסתי.

אני חי על זה היום בחרטה מלאה, בשבוע האחרון זה הגיע למצב שאני חושב על זה כל היום ומתעצב בגלל זה, כי אני יודע מי אני, איזה סוג של אדם אני.
כל החיים הייתי פייטר, כל האנשים שמכירים אותי ציפו שאהיה לוחם ואעשה 3 שנים קרבי, ובאופן מובן עד היום מקבלים בפליאה את העובדה שלא רק שלא הייתי בקרבי, גם שירתתי חצי שירות - כי מכירים את האופי החזק והכובש שלי, יודעים איזה סוג של אדם אני.
כל כך מצטער שלא הקשבתי למבוגרים שאמרו לי לא לעשות את זה, השתחררתי בינואר 2014 ולא הרגשתי את התחושות שאני מרגיש היום, אבל בחודשים האחרונים התחלתי בהחלט להרגיש את הדברים. כנראה שהזמן עושה את שלו.
לפני כמה ימים פנה אליי ילד בן 19 שהתגייס לפני כמה חודשים והתייעץ איתי אם לצאת מהמסגרת או לא (הוא לא לוחם אבל מה זה משנה?) ובפירוש הסברתי לו את הדברים ולמה זה לא טוב. שמה זה אומר עליו בתור בנאדם?, שלא מסוגל לעמוד במסגרות ומחפש את הדרך הקלה החוצה.
אדם שבחיים לא הייתי אבל לצערי נתתי לעצמי להקשיב לאנשים שיש להם אינטרס ונפלתי בזה חזק, ואני מודה על זה.

איך אני יוצא מהמחשבות הטורדניות האלו וממשיך הלאה?

ממש מטרידה אותי המחשבה שאני האדם החזק, הכריזמטי והמנהיגותי שתמיד היה בחבר'ה ובמקום למלא את המשבצת המתאימה לי בצבא, שזה להיות לוחם, נכנסה בי רוח רעה שכיוונה אותי לצערי החוצה ועכשיו זה משהו שאני צריך לסחוב להמשיך החיים הלאה ולכאוב את זה בכל פעם שאני נזכר.