נהייתי מאוד אמוציונלית, הכל בסדר איתי?

שלום אסקפיופל,
אני בכתה יא' ועד בערך כתה ח' הייתי אדם די סגור ולא הבעתי יותר מדי רגשות וגם לא הרגשתי דברים יותר מדי בעוצמה. מאז כתה ח' ועד היום אני מתעסקת יותר ויותר באופן מוגבר וללא הפסקה באומנות ומוזיקה ומשתדלת כמה שיותר להתחבר לרגשות ולהבין מה אני מרגישה ולנסות לתאר ולהביע אותם בכל מיני דרכים (חלקן מילוליות וחלקן בציור ומוזיקה וכתיבה). מה שקרה בכתה ח' בעיקר שגרם לכל העיסוק המוגבר באומנות היא המורה שלי לפיתוח קול שהתחלתי ללמוד אצלה שנתנה לי המון המון השראה ומוטיבציה ומאוד התחברתי אליה והתקרבתי אליה ונפתחתי אליה ובין היתר גם התאהבתי בה שזה סיפור אחר אבל גם לזה הייתה השפעה. בכל מקרה היום כל מה שאני מרגישה נהיה מאוד קיצוני. אני לא יודעת אם זה בגלל זה או בגלל גיל ההתבגרות אבל זה מאוד מוזר. רוב הזמן למען האמת אני מאוד מאוד שמחה ומתלהבת, מכל מיני דברים קטנים שפתאום מאוד משמחים אותי כמו פרצופים חמודים שאנשים לפעמים עושים, חתולים או צבעים וצלילים מסוימים שלא בהכרח מתקשרים באמת לאומנות או למוזיקה ועוד כל מיני דברים קטנים כאלה שאני פשוט לא יודעת להסביר למה ועד כמה הם כל כך משמחים אותי. אבל לפעמים יש ימים, שבלי שום סיבה מוגדרת אני נהיית מאוד מדוכדכת ועצבנית. בימים כאלה אני ממש נכנסת למן בועה כזו ולא שמה לב לאנשים סביבי וכל מיני מחשבות מעצבנות עולות לי לראש ומתערבבות זו בזו ומשגעות אותי. לרוב בימים כאלה אני ממש על סף דמעות ולפעמים בוכה סתם בלי סיבה וזה יכול להיות כשאני לבד או כשאני באמצע שיעור או כל הזמן בעצם. באופן ככלי גם נהייתי הרבה יותר רגישה לכל מיני דברים שקורים סביבי ולשים לב לפרטים וזה נראה כאילו אני מרגישה דברים בצורה מוגברת יותר מאחרים.
התחלתי להרגיש את הקיצוניות הזו באופן יותר בולט השנה ואני חושבת שזה קשור בזה שבחופש הגדול התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית בגלל איזושהי בעיה אחרת שיש לי והתחלתי לפתוח בפניה כל מיני דברים וכשהתחילה השנה הפסקתי. השיחות האלה העבירו בי כל מיני מחשבות וסערות פנימיות קטנות ודברים שלא ממש נובעים מאיזשהן חוויות מסעירות במיוחד שחוויתי, אלה סתם חוויות די רגילות או לפחות לא דרמטיות מדי. אחרי שהפסקתי את הטיפול בתחילת השנה היו כמה ימים שזה ממש הפריע לי בלימודים ולא הצלחתי להתרכז בגלל כל המחשבות ודיברתי על זה עם היועצת בבית ספר והיא אמרה שזה דבר שידוע שקורה כשמתחילים ללכת לפסיכולוג ושהפסיכולוגית שלי אמורה לדעת לטפל בזה אבל הפסקתי מהר מדי ולא נתתי לזה הזדמנות. בכל מקרה כבר עבר די הרבה זמן מאז ואני לא יודעת אם זה עדיין רלוונטי...

טוב זהו בעקרון, אני בעיקר כותבת את זה כדי לפרוק.. אבל גם הייתי רוצה לדעת אם זה בסדר בעיניכם ואם לדעתכם אני צריכה לעשות משהו לגבי זה או לדבר על זה עם מישהו? (לא לדבר באופן כללי, זה אני עושה בכל מקרה, הכוונה לאנשי מקצוע..)