הייתי ילדה מכוערת וכל השינוי לא עזר בכלום

זאת סתם פריקה שלא היה לי איפה להוציא. אף פעם לא הייתי ילדה יפה. הייתי החסרת ביטחון, זאת הגבוהה והרזה עם האף הדי גדול, המשקפיים, קצת חצ'קונים (כבר מגיל צעיר יחסית, כיתה ה'-ו') הקוקו הצמוד המתולתל עם מיליון סיכות והבגדים המכוערים של בנים שאמא בחרה לה. אף פעם לא באמת אמרו לי שאני יפה חוץ מההורים שלי. לא היו לי הרבה חברות וגם הן לא היו חברות ממש טובות שלי. רציתי שינויי הרבה זמן ובקיץ בין ו' ל-ז' אזרתי אומץ ועשיתי שינויי: הקוקו הפך למחליק שחירב לי את השיער, המשקפיים הפכו לעדשות, התחלתי לבחור בעצמי בגדים שהפכו ליותר ויותר צמודים וניסיתי עד כמה שיכולתי לאזור בטחון עצמי. זה היה תהליך ועם הזמן הפכתי ליפה יותר ויותר. רכשתי לעצמי חוש טעם והתלבשתי יותר יפה, הייתה לי יותר ויותר מודעות עצמית, הסתפרתי והתחלתי להתאפר. התהליך הזה ממשיך עד היום ואני, בתור פרפקציוניסטית מוחלטת מנסה תמיד לשפר ויודעת שתמיד אפשר להיראות טוב יותר. זה לא שזה הדבר היחיד שחשוב לי- אני גם תלמידה מצטיינת וחשוב לי שיראו אותי בתור ילדה חכמה. הבעיה המרכזית שלי עם עצמי היום היא כמה שאני שמנה ומשמינה כל הזמן. מאז כיתה ח' התחלתי לאכול יותר ויותר זבל ואני אוכלת ממתקים בלי הפסקה. כל פעם מחדש אני מחליטה "מהיום דיאטה" ואחרי יום ממשיכה לטחון ונמאס לי מזה. אני עכשיו בכיתה י' ואני בבית ספר בו יש תלמידים מהחטיבה שלי ומעוד 3 חטיבות אחרות יחד כך שאני בקושי עם ילדים מהחטיבה שלי וטוב שכך. אז עדיין הייתי מאוד חסרת ביטחון ושנאתי את עצמי בעיקר בגלל שאני לא מצליחה לעמוד בצורך שלי לאכול כל דקה. הייתי לא מקובלת ולא היו לי חברים מעבר ל"היי" ו"מה קורה" פשוט כי לא ידעתי איך למצוא כאלה. אפילו עברתי בית ספר מכיוון שהייתי בודדה (מה שלא באמת עזר כי הבעיה הייתה אצלי). חשוב לציין שבמהלך החטיבה נראיתי ממוצעת יחסית והרגשתי שאני משקיעה במראה שלי הרבה יותר מאחרות.
השנה משהו השתנה. השנה אנשים אשכרה חושבים שאני יפה! בנים מתחילים איתי ומפתחים שיחות, מצאתי כמה חברות ויש לי מספיק ביטחון כדי לדבר עם ילדים, הרבה מספרות לי על הידיד שלהן ששאל אותן מי אני ואם יש לי חבר. אותי! הילדה המכוערת שהיה לה בערך חבר אחד בחיים וגם הוא לדקה! מה קורה פה? יכול להיות שאני יפה?
זה גורם לי לכלכך הרבה אי-נעימות. אני עדיין מרגישה לא טובה ולא יפה מספיק, אני עדיין מרגישה שמנה מידי ואני מרגישה שאם אני לא אפסיק את זה עכשיו אני אסיים כמו אמא שלי ואני לא אצליח אף פעם, אבל זה קשה יותר עכשיו ואני לא יודעת איך להתחיל. אני עדיין מרגישה כמו פרה ולא נעים לי להסתובב לייד מישהי רזה או נמוכה יותר ממני, אולי כי זה מזכיר לי איך זה היה להיות הגבוהה המכוערת הזאת. אני עדיין לא מצטלמת אף פעם אצל אחרים בטלפון כי אין לי שליטה עם איזה מכוערת ושמנה יצאתי. אני עדיין לא מעלה תמונות לפייסבוק שרואים בהן את הגוף שלי כדי שלא יראו איך שהשמנתי.
עוד בעיה היא שאחרי כל המאמצים ואלפי השקלים שאני משקיעה אחרי עבודה קשה רק במראה שלי, עדיין אני חסרת ביטחון ולא מצליחה למצוא חברים אמיתיים מעבר להיי וחיבוק ומה חדש. אין לי אל מי ללכת אם יש לי משהו ממש חשוב ואישי להגיד ואין לי אם מי לצאת בשישי. אני יודעת שזה לא קשור לאיך שאני נראית- זה סתם קשור לזה שאני פשוט לא יודעת איך להפוך מסתם חברה למשהו יותר קרוב ומשמעותי.
נמאס לי ואין לי כוח להמשיך עם התלונות וההתבכיינות שלי.
אני לא מצפה לתגובה מסויימת למרות שזה יהיה נחמד לשמוע אם מישהו עבר דברים דומים.
תודה :)