חלום בלהות שיצרתי, מרגיש שנפרדתי מאהבת חיי, איך ממשיכים מכאן?

לא העליתי בדעתי שזה יקרה, האהבה האותנטית שלי נעלמה, אותה דמות מדויקת של אהבה שחושלה בתת מודע שלי עד שנפגשנו ונוכחתי שהיא אמיתית. באותו יום היא הייתה שלי.
הכרנו בצבא, כמעט שנה אחרי תחילת שירות והמשכנו לקשר של שנתיים וחצי.
הקשר הכי יפה שאפשר לתאר, היא הייתה כל עולמי. המקור לגאווה שלי.

שנה אחרי שחרור, נסחפתי בדרכם של אחרים, ראיתי וחוויתי עולמות חדשים, לא בגדתי בה, פשוט הכרתי אנשים חדשים, עסקים חדשים, דרכים חדשות.. פשוט הנחתי שהיא מפריעה לי להתקדם ולהרגיש משוחרר, הרגשתי שאצליח טוב יותר לבד...

אז לאחר החלטה ספונטנית אימפולסיווית וילדותית שגובשה בכמה ימים נסעתי להיפרד ממנה.

זה היה רע וכואב, חסר הגיון משמעות או רגש. זו הפעם הראשונה שראיתי אותה בוכה, וזה קרה ברגע. היא לא ציפתה לזה בכלל, לא רבנו אף פעם. פשוט אמרתי לה שאני רוצה חופש.
לא הזלתי דמעה. לא הבנתי למה אני באמת נפרד, פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות.., אבל אני יודע שפגעתי בה חזק.

חודשיים אחרי היינו במן נתק מוזר ומבחינתי חיכיתי שהדברים יסתדרו ונחזור לרגיל, היא גם נעלמה. הבאתי לפרידה מקום לגדול..הייתי באופוריה.. לא שיתפתי אותה בכלום, התלהבתי בנתיים מדברים אחרים והזנחתי את מה שבאמת היה חשוב, פה שברתי את האמון..
אחרי שניסיתי והתעקשתי לדבר הבנתי שזה לא אותו דבר, היא כבר לא אוהבת אותי...
עכשיו, לאט לאט, 3 שנים אחרי, אני מרגיש איך הלב שלי והאנרגיות שלי מגיבות לפרידה.
כל העולם שבנינו, כל האנרגיות שחלקנו, כל האהבה האמיתית הזאת, נדחפים בכוח לקטגוריה של לא חשוב, לא מעניין, ושלילי, ובכוח גוועים ע"י ההגיון.

אני מאוד מודע לעצמי ואני לא בנאדם טיפש או לא יוצלח, אני עובר שלבי אבל מאז ההבנה שזה נעלם ויש לי הרגשה כאילו אין שום אנרגייה קיימת שיכולה לנחם אותי. אני רוצה לדבר, אבל רק איתה. אני מרגיש את המלחמה בין ההגיון לרגש ואת השקר העצמי, אני מרגיש את דמותה בכל צעד, בכל דייט חדש.. וזה הכי כואב. שאני לא עצמי. הבעיה היא שהיא לא מעוניינת..בכלל.. היא התקדמה הלאה, ואני חווה גיהנום עלי אדמות. דוחה כל טוב שקיים סביבי ובו בזמן כועס על עצמי שעשיתי כך. זה ממש לא מי שאני.

אינני מחפש מילות נחמה או משפטי חכמה, אני פשוט יודע שאני רוצה אותה בחזרה, אני יודע שאני אוהב אותה..
האם לדעתכם עליי לנסות שוב לתקשר איתה ולנסות להשיב אמון שנפגע קשות או שעליי לתת לזמן להמשיך לפעול ובו בזמן להילחם כדי לשכוח ולקבל את הקיים?




"לפעמים נסיגה היא גם ניצחון"