הגבלות ועונשים מההורים שמביאות תסכול והורדת ביטחון עצמי, איך להתמודד?

שלום גולשי AskPeople, אני בן 16 מהמרכז ילד טוב בכיתה טובה, 5 יח"ל מתמטיקה, אנגלית (כימיה ותנ"ך 5 יח"ל מוגבר) הציונים שלי מאוד טובים ואני תלמיד מצטיין.
אני גם רוצה לציין שאני ילד טוב שלרוב עוזר להורים בהכל לדוגמא קניות, לטפל באחותי הקטנה, לשטוף תמיד כלים, לזרוק זבל, עזרה לאבא שלי בעבודה וכו'...
יש לי 2 אחים גדולים, האחד הגדול יותר הוא בן 24 כבר אחרי צבא אין לו תעודת בגרות והוא לא כ"כ מוצא את עצמו, אח שלי היותר קטן בן 21 יש לו תעדות בגרות מלאה אך הוא לא עוסק במקצוע רציני מרצון והוא לוקח חלק בעסק של אבא והוא מתכוון להיות היורש שלו ומתכוון לפתח את העסק ולעסוק בקבלנות. שניהם גברים בעל בטחון עצמי מאוד גבוה וכריזמטיות גבוהה אך לא ממש הצליחו בחיים.
יש לי די הרבה חברים וידידות גם מבית הספר שלי וגם מבתי ספר אחרים בעיר כלומר שיש לי הרבה קבוצות חברים שונות שאני רוצה לבלות בכולם.
הכל התחיל בכיתה י' כשעליתי לתיכון הכרתי עוד ילדים מהשכבה שלי ועוד ילדים מבתי ספר אחרים ונהייתי יותר מקובל והכרתי גם בנות והביטחון עצמי שלי עלה ולא הייתי מקובע לקבוצת חברים אחת.
ליפני כיתה י' הייתי יוצא פעם בחודש בקושי עם חברים וגם אז הייתה לי הגבלה עד 22:30-23:00 גג ולא יותר מזה. אחרי כיתה י' התחלתי לצאת יותר (פעם בשבוע קבוע-יום שישי) ואחרי הרבה שיחות עם ההורים ושכנועים קיבלתי שעת חזרה של בערך 02:00 וזה ניתן לוויכוח על עוד רבע/חצי שעה. זה אולי נשמע לכם סביר אך זה דיי פוגע בי חברתית כיוון ששאר החברים שלי(כמעט כולם לפחות 90%) אין להם שעות הגבלה כי ההורים שלהם רואים אותם כילדים אחראים ובוגרים והם יכולים לחזור הביתה גם ב6 לפנות בוקר או אפילו ללכת לישון אצל חבר(מה שלי כניראה לא ירשו בחיים) וזה גורם לי להרגיש תסכול ולא משנה כמה ניסיתי לדבר עם ההורים ולהסביר להם ולהגיד להם שאני עם חברים והם בסוף היציאה תמיד יחזרו איתי עד הבית ואני אעדכן אותם בsms בכל צעד שלי לא שותה ולא משנה מה הם פשוט לא מוכנים להקשיב לי ואבא שלי שהוא הדומיננטי בבית(אני רוצה לציין שהוא אבי החורג ואני לא בקשר עם אבי האמיתי ולא רוצה להיות גם וזה כבר סיפור שלם משל עצמו ולא אכניס זאת לכאן) אמר שהוא מוכן לשחחר אותי כך רק בגיל 21 כשאני אהיה בוגר ובנוסף לכך הוא מגביל אותי גם לציאה פעם אחת בשבוע וחברים שלי יוצאים 3-4 פעמים וזה ממש לא פייר. הוא אמר לי שהוא נתן את החופש הזה לאחים שלי ובסוף לא נהיה מהם כלום והוא רוצה שאני אצליח בחיים ויצא ממני משהו אבל הוא לא מבין שאין לדברים כלל וכלל קשר ושאני אצליח בחיים כי אני רוצה להצליח וזה לא קשור לשום דבר אחר ויש לי חברים שיוצאים ומבלים והם מצטיינים בלימודים אבל הם פשוט עקשנים ולא רוצים להקשיב. דיברתי עם חברים שלי גם ועם ההורים שלהם והם פשוט מרשים להם דברים שלי בחיים לא ירשו גם עוד 3-4 שנים כמו לנסוע לים ולישון שם באוהלים ולנסוע לסופ"ש לאילת
ונמאס לי פשוט. בנוסף לכך ההורים שלי ממש נוקשים כלפיי ומענישים אותי על כל דבר קטן שאני עושה, הם לא מבינים שאני בוגר כבר והם יכולים לדבר איתי בגובה העיניים ולהסביר לי אם עשיתי משהו לא כהוגן או משהו פוגע או לא נכון ואני אקשיב להם למרות זאת ואכבד אותם ולא צריך להתייחס אליי כמו אל ילד קטן כי את שאר הילדים בגיל שלי כבר לא מענישים בכלל ושוב אני אומר תופסים מהם ילדים בוגרים. ולא משנה כמה אני אראה להם שאני אחראי זה פשוט לא יעבוד. אני לא יכול לחכות עד גיל 18 שאני אקבל עצמאות אמיתית או גיל 21 שאני אעזוב את הבית כי סביר להניח שאני אעבד כמה חברים כי אני בקושי מגיע למפגשים חברתיים בגלל הריתוקים וההגבלות שלי(לפגוש את החברים בבית הספר זאת לא אופציה כי רובם מבתי ספר אחרים כמו שציינתי קודם לכן) וזה ממש מתסכל אותי וירד לי הביטחון ממש בשנה האחרונה כתוצאה מכך. והסברתי להם מה שכתבתי פה ואפילו הוספתי עוד כמה נימוקים שעכשיו אני לא זוכר אבל זה פשוט לא עובד והם באותה הדעה שלהם. אני כבר בן 16, עוד שנה מוציא רישיון, עוד שנתיים מתגייס לצבא ואני לא מבין מה הבעיה שלהם, נשבר לי כבר אני לא יודע מה לעשות, בבקשה תעזרו לי ותגידו לי מה אפשר לעשות.