בימים האלה אני חיה מיום ליום. מקווה שאולי יהיה לי כח לקום בבוקר

שלום, קצת מוזר לי לכתוב כאן, אני בדרך כלל לא כותבת ולא קוראת דברים כאלה, אבל הגעתי למצב שאני חייבת. שאין לי ברירה.
מיציתי. זה מה שיש לי להגיד. פשוט מיציתי. אני מרגישה שאני חייבת לכתוב את זה, לפחות כאן, כי הגעתי למוצא האחרון.
אבל אין לי ברירה. בימים האלה אני חיה מיום ליום. מקווה שאולי יהיה לי כח לקום בבוקר, שיהיה לי חשק לפתוח את העיניים ולחיות לאותו יום. כי אם יש לי כח וחשק, אז אני האדם הכי מאושר בעולם, (מידי פעם יש לי התפרצויות שמחה קטנות) ואז מה שיש לי בלב הוא באמת אושר טהור! אמיתי לגמרי! ואני רואה פרפרים ופרחים מול העיניים שלי לכל אותו היום.
לעומת זאת, יש ימים בהם אין לא חשק ולא כוח לקום, לפתוח את העיניים, להתלבש, לדבר עם אנשים (שזה אחד הדברים הכי נוראיים שיש). הבעיה היא שבאותם ימים אני גם מאחלת לעצמי להידרס, או להתחשמל, או להיחנק...
הימים האלה הם נוראיים. לפעמים אני נושכת את הכרית בשביל לא לצעוק, לפעמים אני מוציאה את הראש מהחלון ומנסה לנשום בצורה נורמלית. לפעמים אני סתם שוכבת במיטה בשקט, חושבת על הצעד הבא שלי. אבל אני בעיקר לבד. בהכל. כאילו אף אחד לא באמת מכיר אותי.
לפני כמה שבועות חתכתי את עצמי. זה לא היה נורא כואב. רק קצת. לקחתי את האולר שאבא קנה לי על התעודה הטובה שהבאתי, חושבת כמה אירוני זה שהדבר היחיד שחתכתי איתו הוא את עצמי. ומאז אני כל הזמן חושבת עליו, על כמה הייתי רוצה שהוא יחורר לי את הלב ויגרום לכאב להיפסק. כי הכאב שיש לי בלב כרגע הוא קשה מנשוא.
אני בוכה עכשיו. לבכות נהיה הדבר האהוב עלי. אני בוכה, מקווה שהדמעות יקחו את כל הפיכסה שיש לי בלב... אני גם לא כל כך מאמינה על עצמי, איך ניהיתי דכאונית פתאום, ככה באמצע החיים, בלי שום סיבה או הסבר. אבל תמיד ידעתי שיש בי חלק שמאוד רוצה למות.
אז זה מה שיש לי להגיד. שמיציתי. נמאס לי מזה שאני לא יודעת איך אני אקום מחר בבוקר, ואני רק צריכה לקוות שאיכשהו יהיו לי כוחות לעבור את היום. אני לא יכולה לחיות יותר ככה באי ידיעה. אני יודעת שהחיים עוברים מהר, שאני אמורה לחבק אותם בשתי ידיים ולהודות על מה שיש לי, אבל כרגע מה שיש לי זה רק עצב. והעצב הזה הורס אותי. הוא גורם לי להיכשל במבחנים, לריב עם חברות, להדאיג את ההורים...
אני יודעת שאולי יהיה לכם קשה להבין את כל זה, אבל פשוט נמאס לי שכבר אין שום משמעות לשום דבר. אז הנה, אני נותנת משמעות. במילים האלה. יודעת שכל מילה היא משמעותית וקריטית. שכל ניסוח שונה יעשה את ההבדל.
אולי המציאות הזו עצובה, אבל זו המציאות שלי. וזה מה שיש לי כרגע. זה לא הרבה. אבל ככה זה.
סליחה שהייתם צריכים לקרוא את זה. זה לא נשמע לי כמו דבר כיף, אבל אין לי למי עוד להגיד את זה...