לא יכול להיפרד מבת הזוג התלותית כי אני מרחם עליה

אז ככה בזמן האחרון עלה לי הביטחון משום מה והתחלתי לצאת יותר עם נשים ועם זה באה יותר הבנה של איך הדברים עובדים ועכשיו אני נמצא בצד השני.
כשה אני אומר לצד שני אני מתכוון שעכשיו אני מבין יותר טוב למה נשים עושות את מה שהן עושות. פעם הייתי מתמרמר על זה והיום אני מבין את זה יותר. אבל יש לי דילמה.

נגיד פעם כשה היו נפרדים ממני אז הייתי מתבאס ולא מבין "איך הן יכלו להיות כאלה חסרות התחשבות"
והיום אני בקטע עם מישהי שזה מרגיש לי כאילו מבחינתה אני עושה לה טובה גדולה שאני איתה וזה מוריד לי ממנה ואני מוצא את עצמי מרחם עליה ו"נותן לה צ'אנסים" וחשבתי על זה שאולי לא כדאי לתת לה צ'אנסים? כי לדעתי היא לא הייתה נותנת לי צ'אנס בחיייים אם הייתי מתנהג איתה כמו שהיא מתנהגת איתי אני יודע שנשים שונאות גברים תלותיים. והן כאילו לא מכבדות את זה כל כך שבא להן כאילו להתאכזר לגבר שמביע חולשה כזאת. אבל אני נזכר באיך שהייתי לפני כמה שנים וכאילו לא רוצה להתייחס אליה כמו שהתייחסו אלי פעם אבל מצד שני מה אני יכול לעשות? מה לרחם עליה עכשיו? לרחם זה לא יפה ולפגוע זה גם לא יפה אז אני בין הפטיש לסדן.

עוד משהו ששמתי לב זה שנשים כמובן מנסות לבחור את האופציה הכי טובה שלהן. נגיד יש 5 גברים שמנסים להתחיל איתן אז הן קצת עם כל אחד כזה עד שאחד מהם מוצא חן בעיניה יותר ואז היא נוטשת את השאר.
וחשבתי למה שאני לא יעשה את זה גם? אבל אז אני מרגיש שזה לא יפה לעשות ככה. אבל מצד אחד זה אולי לא הכי יפה ומצד שני אם אני רוצה לדאוג לעצמי ולצרכים שלי אז למה לא לעשות ככה? הרי הן עושות ככה.. אז במה אני שונה מהן? מה אם אני גבר אז אסור לי לעשות סלקציה כזאת?

נפל לי האסימון שזה לא שהן עושות את זה מתוך סנוביות או רוע אלה פשוט זה המצב. מי שרוצים אותה הרבה היא נאלצת לאכזב רבים ברגע שהיא בוחרת לדאוג לעצמה עד הסוף וגם לבחור אחד מכולם. בשלב מסוים אין ברירה אלה לדאוג לעצמך כי לא משנה מה תעשה בסוף מישהו יפגע. וגם למה לדאוג לאנשים שאין לך כל כך קשר אליהן מה בגלל דאגה לזולת? בגלל שיש לב זהב? למה?..

באופן כללי זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי להיכנס לקטע עם בחורה תלותית ואז אני נתקף ברגשות אשמה אם יורד לי ממנה. האם זה קורה גם לכם והאם זה נורמלי שאני מתחשב ברגשות הללו בכלל?