אני חושבת שאני בדכאון ואני מרגישה רק בזמן האחרון ומפחדת לשתף ולבקש עזרה מההורים, מה לעשות?

בזמן האחרון אני מרגישה שאני בדכאון, יש לי בעיות שליטה בכעסים והן מחמירות בזמן האחרות ואני מתרגזת ומתעצבנת מכל דבר קטן ופשוט יושבת ובוכה לילות שלמים בלי להפסיק כי אני פשוט לא מצליחה. אני כן מדברת עם חברות טובות שאני סומכת עליהן ומשתפת איתן את מה שקורה וזה כן עוזר לי, אבל הדיכאון ותחושת השפל תמיד חוזרת בסופו של דבר.
לדוגמה, אתמול היה לי יום לא כלכך טוב, גנבו לי את הקסדה של האופניים שלי, אבא שלי אמר שזה לא כלכך נורא ושהוא יקנה לי חדשה עם הכסף שהרווחתי כשעבדתי אצלו, אבל אמא שלי כעסה עליי והרגשתי שאם הגניבה של הקסדה הייתה כאילו העיפו לי סטירה, הכעס של אמא שלי היה כמו אגרוף לבטן שמן הסתם ממש לא עזר להרגשה שלי. אחר כך היה יום סביר ובמקום ללכת לצופים ולהיות עם החברות שלי הייתי צריכה לשמור על אח שלי (זה לא כלכך נורא אבל פשוט די מבאס, מה שלא עזר להרגשה שלי באותו היום), אחר כך הלכתי עם חברות לסרט (שודדי הקאריביים- סרט מעולה למי שרוצה ללכת) וזה עזר לי להרגשה ועשה לי את היום קצת יותר טוב. כשחזרתי הביתה התארגנתי לקראת השינה ואז אבא שלי הגיע עם קסדה שהוא קנה ולא כל כך אהבתי אותה, ופשוט אני לא הייתי מרגישה בנוח לנסוע איתה על האופניים ולא, לא בקטע אופנתי אלא בקטע שמסתכלים עליי מוזר כשאני רוכבת על אופניים חשמליים (אני ממש לא ערסית לכל מי שחשב ישר על הסטראוטיפ) כאילו אף פעם לא ראו ילדה רוכבת על אופניים (כאילו מה?!) אני גם חובשת קסדה מה שגרם למלא ילדים פשוט להסתכל עליי מוזר כי "זה לא מגניב" (נו, באמת! אני מעדיפה לא לשבור את הראש אם אפול מהאופניים, תודה) אז הוא קנה אחת אחרת שאם אלך איתה, לא יהיו רק מבטים מוזרים גם יצחקו עליי ופשוט ארגיש מושפלת. בנוסף, הודיעו לנו באותו היום שיום למחרת אנחנו צריכים להישאר עד השעה 3 בבית הספר במקום לסיים ב12 (השעה שאנחנו בדרכ מסיימים באותו היום) בשביל חזרות למסיבת סיום מה שממש הכעיס וביאס אותי ולא עזר לי למצב רוח. כשניסיתי להגיד את זה לאבא שלי (אני יודעת כמה מםונקת, רעה ולא מעריכה יצאתי) הוא אמר שזה שטויות ואני אפסיק לשגע אותו עם הדברים האלה ושאין לו זמן לקפוץ לכל דבר שאנחנו צריכים ורוצים (אנחנו זה אני והאחים שלי) ואני יודעת את זה והוא צודק, אבל אם אחותי תבקש ממנו משהו הוא בחיים לא יגיד לה לא כי הוא פשוט עושה כל מה שהיא רוצה כי היא הילדה הקטנה שלו וברגע שהיא לא מרוצה ממשהו היא ישר בוכה.
באותו היום פשוט התחלתי לבכות וזה לא שהיה לי יום כל כך גרוע, היה יכול להיות יותר גרוע ובתכלס זה פשוט לא רציני אבל בכל זאת, בכיתי במשך שעה, לא הפסקתי לבכות ולא יכולתי לעצור את הדמעות. אני ניסיתי לדבר עם חברה טובה שלי שאני מרגישה בנוח לדבר איתה ותמיד תבין את המצב שלי אבל היא כבר הייתה ישנה ופשוט הרגשתי כל כך לבד. פשוט לבד. אני בכיתי פשוט משטויות מטומטמות אבל בזמן האחרות אני בוכה מכל הדברים האלה ואין לי כוח וחשק לשום דבר, אפילו לדברים שאני הכי אוהבת.
אני רוצה לדבר עם זה עם ההורים שלי, אבל כפי שאני מכירה אותם הם פשוט יגידו לי שזה יעבור ואני לא אמורה לבכות מזה והיה יכול להיות יותר גרוע (הם צודקים, היה יכול להיות יותר גרוע) אז אני מפחדת לגשת אליהם כי אני די בטוחה שהם לא באמת יעזרו לי או ינסו.