יש לה חבר וקורה בנינו מה שהוא מתמשך ויוצא דופן... איך ממשיכים מכאן הלאה?

שלום לכולם,
אני בן 23 והיא בגילי

הכרתי אותה איפה שאני לומד לפני כשנה וחצי. בתחילת הקשר לא היו ניצוצות של הימשכות או מתח מיני בנינו אך הייתה לי הרגשה כי אכן ישנה משיכה קטנה ביני לבינה. היא מצד אחד לא מאפשרת לעצמה להמשך אליי או להרגיש אליי משהו ואני מצידי מחזיק את עצמי אך לפעמים ללא הצלחה.

בחצי שנה האחרונה קרה והתחלנו ל"התעסק" אחד עם השניה באופן פיזי כמובן.. חשוב לי להבהיר כי היחסים האלו אינם מבוססים על החלק הפיזי (אם כן הבעיה הייתה הרבה יותר קלה לפתירה) אלא יש כאן רגשות והימשכות חזקה ביני לבינה.

לאורך הזמן שהכרנו התחברנו, אנחנו מדברים לפעמים נון סטופ בשבוע חוץ מימי שישי ושבת בהם היא חוזרת הביתה. החבר שלה גר בעיר קרובה אליה ובית הוריה נמצא רחוק מהעיר שבה אנחנו לומדים. עקב זאת אני אישית מרגיש שאנחנו זוג במשך השבוע אך כאשר היא חוזרת הביתה הם עם חבר שלה ואני בעצם כבר לא נחשב בעניה..מצד אחד אני מבין את הבעיה כי הוא לא יודע על הסיטואציה המורכבת שלנו.

הבעיה היא שהיא אדם לא החלטי והיא אינה יודעת האם להפרד מחבר שלה (הם ביחד כבר שנתיים או שנתיים וחצי) ולעבור אליי או לשחרר אותי.. בזמן האחרון הרגשתי ששום שינוי לא יגיע ממנה לכן יזמתי ביחד איתה מצב בו נפסיק לדבר כדי שהיא תוכל לדעת האם היא מתגעגעת אליי או שאני חסר לה בצורה כלשהי. לצערנו אנו לא ממש עומדים במשימה..מצד אחד היא מדברת איתי ואומרת לי שהיא מתגעגעת ושהיא רוצה לטייל איתי.. ומצד שני גם אני מתגעגע ומתקשה לעצור את עצמי. לי אישית קשה כי אני רואה עתיד איתה..התחברתי אליה מאוד וחוץ מזה שיש לי רגשות אליה היא בין החברים הכי טובים שלי. היא מאוד הססנית ולפעמים אני מרגיש שאם היא לא עשתה שום צעד לכיווני בזמן הארוך שבו אנחנו מכירים ועברנו שלבים משמעותיים פיזיים או רגשיים, אני מרגיש שהיא כבר לא תעשה את הצעד הזה ואני סתם אפגע עצם העובדה שהתחברתי אליה כל כך..אנחנו מאוד פתוחים ברגשות שלנו ואנחנו משתפים אחד את השניה בנוגע למה אנו חושבים על המצב שלנו וכמה זה מתסכל לפעמים. אני יודע שזה לא אמור להיות קשה אבל מוצאים אדם שאתה רואה איתו עתיד פעם בכמה זמן ולכן קשה לי לוותר עליה כל כך בקלות כמו על אחרות. ומצד שני לפעמים בא לי לשים אותה בפינה ולהציב לה אולטימטום של "את צריכה לבחור זה לא יכול להימשך ככה".

השאלה היא האם כדי לי לוותר? להמשיך באותה מתכונת של 'אני מחכה לצעד שלה' או להציב לה אולטימטום? או האם באמת להפסיק לדבר איתה ולהשתדל שבאמת לא נדבר כדי שהיא אולי תגיע למסקנה לבד? אני באמת אובד עצות כרגע ואשמח לשמוע עצות של אנשים אחרים ואולי להסיק מכך את התשובה שאני מחפש..

תודה לכולם מעריך זאת מאוד.