לא מצליחה לשכוח מהאקס, מה לעשות?

היי, היה לי חבר במשך שנתיים וחצי, כמעט שלוש שנים, בתחילת הזוגיות שלנו הוא היה הבחור הכי מושלם שכל בחורה חלמה להכיר, באמת שכל אחד שהכיר אותנו בעיר קינא בזוגיות שלנו, הכל היה מושלם ולא הייתה אפילו תלונה אחת..
לאט לאט עם הזמן התחילו להגיע הריבים ומחודש לחודש הם הלכו וגברו, עד שהם נהפכו לריבים על בסיס יום יומי, כשהיינו ביחד שנה וקצת אני נסעתי לטיול מהבית ספר למשך שבוע, כמה ימים לפני הטיול אנחנו רבנו ריב מאוד גדול שבסופו ״נפרדתי״ ממנו, הוא לא הפסיק להילחם עלי, לא וויתר, והתחנן שנחזור.. חזרנו בדיוק אחרי יום, ולמחרת נסעתי לטיול במטרה של ״להנות הכי שאפשר בלי לדפוק חשבון״... באמצע הטיול התחלנו לריב בפלאפון, ובגדתי בו בטיול. התנשקתי עם מישהו. והוא גילה על זה ביום שלמחרת.
כמובן שחזרתי מהטיול ונפגשנו לדבר, בסוף השיחה הוא פשוט העיף לי סטירה והלך, מאותה תקופה הזוגיות שלנו התהפכה 180 מעלות, הוא השתנה, אני השתניתי.. אחרי שעבר כמה ימים שבהם הייתי ״בקשר״ עם הבחור שאיתו בגדתי הבנתי שחבר שלי לא יוצא לי מהראש והחלטתי לבקש ממנו סליחה ולחזור אליו..
מרוב שכל כך הצטערתי על המעשה שעשיתי והרגשתי כעס עצמי, התחלתי לבכות לו בפנים כדי שיחזור אלי ולגמרי הורדתי את עצמי לקרקע, משהו שבחיייים לא עשיתי מולו, בניגוד אליו.
בסופו של דבר אנחנו חזרנו להיות ביחד, כמובן שהזוגיות הייתה שונה לגמרי, היחס וההתנהגות של שנינו השתנתה, חברים שלו בהתחלה סירבו לגמרי לקבל אותי ובכלל לא הסכימו לראות אותי, כל אחד מהחברים שלו שנא אותי, לאט לאט התחלנו לעבור תהליך של התקדמות גם בזוגיות וגם מבחינת פיוס עם החברים, אבל זה לא היה מספיק..
הקשר הזה נמשך ככה שנה וחצי נוספים, שבערך כל פעם בחודש הייתה עוברת לי המחשבה שאנחנו צריכים להיפרד אבל זה לא היה קורה, ואם כן - לא יותר משבוע ותמיד חזרנו להיות ביחד.
בחצי שנה האחרונה התחלתי קצת יותר להתבגר, התחלתי קצת לחשוב על העתיד, מחשבות על זוגיות, ולאט לאט הבנתי שהזוגיות שאני נמצאת בה היא זוגיות לא בריאה ולא טובה.. לפעמים כיף לנו ומצחיק לנו, אבל מה זה שווה אם אין לי אמון בבן זוג שלי? ואם לבן זוג שלי אין אמון בי? אנחנו לא מאמינים אחד לשני בשום דבר, לא סומכים אחד על השני, אין בינינו הבנה הדדית או התחשבות, כל דבר שקורה הוא תמיד מאשים אותי, הרבה פעמים יש לו התקפי עצבים שאני מפחדת להיות לידו, הוא מסוגל לקלל אותי כשהוא עצבני ואפילו להרים עלי יד, מה שקרה יותר מפעם אחת.. בקיצור זו לא זוגיות. כנראה הרגל נוח של פעם.
למרות המחשבות האלה אני משכתי את הזמן והמשכנו להיות ביחד כשתוך כדי אני מוצאת את עצמי מדברת עליו לא יפה מאחורי הגב כאילו הוא לא חבר שלי..
עכשיו אני אסביר למה כל כך קשה לי להיפרד ממנו, אני עשיתי את הטעות הכי גדולה שאפשר לעשות, נתתי לכל החיים שלי להיות סובבים סביבו, אני רבתי עם החברה הכי טובה שהייתה לי והיא פשוט הפסיקה לדבר איתי בגללו, הפסקתי להיות בקשר עם כל החברות וכל החברים שהיו לי, הבן אדם היחיד שהייתי מדברת איתו זה רק הוא, התרגלתי לחיות רק איתו ואני לא מכירה חיים בלעדיו כי בלעדיו אני פשוט לבד...
אני יוצאת מהבית רק איתו, או איתו ועם חברים שלו.. אין לי חברים או חברות משל עצמי, בניתי את החיים שלי כאילו הם החיים שלו, כל יציאה היינו הולכים חבורה של 5 גברים או יותר ואני הבחורה היחידה, חברה של...
אני לא אגיד שסבלתי, כי היה לי מאוד נוח ומאוד שיגרתי ולפעמים אפילו כיף לחיות ככה.. תמיד היה לי כיף להיות איתם, אפילו שאם לא הוא- הם בכלל לא מדברים איתי..
בחודשיים האחרונים התחלתי לשים לב שאנחנו כמעט ולא מקדישים זמן לעצמנו לבד בתור זוג, פעם היינו יוצאים לבד להסתובב בקניון, היינו הולכים למסעדות, סרטים, מטיילים במקומות.. ובזמן האחרון לא עשינו את זה ולא נהננו בתור זוג הרבה זמן, כמעט תמיד היינו עם חברים שלו.. עשיתי איתו שיחה על זה והוא אמר שאני צודקת ושהוא ישים לב לזה..
עכשיו לעניין - לפני בערך 3 וחצי שבועות הוא היה במסיבת סיום מהבית ספר, מסיבה עם כל השכבה והרבה אלכוהול ובנות.. במהלך כל הערב הוא שכח ממני לגמרי, לא שלח לי הודעות, לא התקשר, לא ענה שהתקשרתי, כאילו אני לא קיימת.. ופתאום ראיתי שהוא מעלה תמונות עם בנות (שכבר קרו איתן מקרים בעבר)..
לא הבנתי מה קרה לו, לא הצלחתי להירדם כל הלילה עד שמונה בבוקר, עד שהתקשרתי אליו והוא פשוט התחיל לצעוק עלי ולהתעצבן עלי בלי סיבה.. בסוף אותו ערב לא הצלחתי להתאפק ונפרדתי ממנו דרך הוואטספ, נכון, זה לא אמור להיות ככה, אבל ככה יצא.. חשבתי וציפיתי שכמו תמיד הוא לא יוותר עלי וינסה להילחם על הזוגיות שלנו, אבל זה לא קרה.. הוא פשוט המשיך בלעדי ושכח ממני והמשיך להנות במשך כל יום עם חברים.. אחרי כמה ימים שלא דיברנו הוא הלך למועדון עם חברים, ובשעה חמש בבוקר כשחזר התקשר אלי כנראה מסטול והתחנן לראות אותי וביקש שנחזור וחיכה לי מתחת לבית עד שעה שבע בבוקר, לא הלכתי לראות אותו ודחיתי אותו בכל צורה- חברה לחצה עלי לעשות את זה..
לאחר שעברו כמה ימים שבהם הוא בכלל לא מדבר איתי, הוא חסם אותי בוואטספ ובכל רשת חברתית אפשרית..
אני לא יודעת מה קרה לי, אבל עבר חודש מאז המקרה ואני פשוט בדיכאון, אני לא אוכלת, לא מצליחה לישון בלילה, תמיד חושבת עליו, מחפשת לראות איפה הוא ומה הוא עושה ועם מי, הוא פשוט לא יוצא לי מהראש..
התחלתי לדבר עם כמה חברות אחרי הפרידה והן לוקחות אותי למועדונים כדי לשכוח ממנו ולהנות, נכון אני נהנת במועדון ומכירה בנים אבל כשאני חוזרת הביתה אני נזכרת בו וזה פשוט הורס הכל.. אני לא יכולה יותר לחכות לזמן שיעבור, אני סובלת כל יום, אין לי תאבון, אם זה לא במועדון - אז אין לי שמחת חיים.. אני באמת לא רוצה שום מועדון, רק רוצה גבר אמיתי ובן זוג לחיים שיחכה לי בבית ויהיה החבר הכי טוב שלי..
לפעמים אני נזכרת בזה שהוא הבן אדם שאמר לי את המילים הכי פוגעות שאמרו לי בחיים, ואני יודעת שזו תיהיה טעות לחזור אליו.. אבל אני לא מצליחה לשכוח ממנו, אני מרגישה שאני לא אמצא יותר אף אחד נורמלי בחיים, אפילו שזה לא נכון ואני בסך הכל ״ילדונת בת 18״, קשה לי מאוד להתגבר על זה.. הגיוס שלי הוא רק עוד חצי שנה ואין לי אפשרות להקדים..
אני מרגישה ריקנות, מרגישה לבד, אני מרגישה שאין מישהו שאוהב אותי באמת, אני לא מצליחה לתפקד בעבודה אפילו.. אנחנו עובדים באותו מקום עבודה אבל כנראה שבקרוב שנינו נעזוב למקום אחר..
אני לא עובדת הרבה בזמן האחרון אז לא יוצא לי לראות אותו..
אני באמת מרוסקת ולא יודעת איך להרים את עצמי מהרצפה.. כשאני מספרת לחברות שלי אני יודעת שזה לא באמת מעניין אותן והן גם לא באמת יודעות לעודד אותי.. ההרגשה שהוא כבר המשיך הלאה ואני תקועה מציקה לי..
אני באמת לא יודעת איך להמשיך את החיים שלי, אני ילדה של אהבה, לא יודעת מה זה להיות לבד.. אני באמת לא רוצה לחזור אליו כי זו תיהיה טעות, אבל לא יודעת איך להתגבר עליו.. עזרה?