יש לי מראה של ילד קטן וגישה של אפס

אני בן 17, לומד בכיתה י"ב.
אני לא ילד נמוך, אני מטר 76. אני גם לא שמן, והBMI שלי תקין לגמרי.
אבל....יש לי גוף ופרצוף של ילד קטן.
פנים עגולות, לחיים שמנמנות. לא לדבר על בטן שקצת יוצאת ואפילו היה לי גניקומסטיה שהפריעה לי ברמה של חוסר תפקוד, ביישנות קיצונית והתקפי פאניקה של ממש מתוך עצבים וחוסר אונים. למזלי ההורים שלי שתמכו ותומכים בי מאוד הסכימו שאעבור ניתוח הקטנת שדיים לגברים, וכמובן שאין כזה דבר תוצאה ממש מושלמת השדיים שלי קטנו במידה ניכרת.
אבל זה עדיין לא משנה את ההרגשה שלי.
משום מה תמיד היה לי מחשבה שאני צריך להיות סוג של דוגמן צמרת. אולי זה כי אני מושפע בקלות מסרטים ששם רק הגבר החתיך והנאה משיג את הבנות השוות. וזה גם מדרדר לי את הבטחון ואת הגישה שלי. לגבי המראה אני הולך לחדר כושר...כלומר שבועיים כבר הולך ברצף יום כן יום לא ואני מקווה שהשינוי הפיזי יתרחש בקרוב, כי לא נוח לי במיוחד עם המראה שלי, למרות שהרבה מהחברים שלי והמשפחה שלי לא מבינים בכלל מה אני רוצה ושאני נראה בסדר לגמרי. אולי זה העובדה שאני נראה בסדר לגמרי ולא כמו איזו לאונרדו דיקפריו או בראד פיט זה מה שמדכא אותי.
זה הקטע החיצוני, מבחינה פנימית...אני פשוט לוזר.
אני לא ממש ממש ביישן אבל אני דיי socially awkward. אם אני עם חבר ואחותו היפה באה להגיד לו משהו אני פשוט אשתקק. אם מישהו בכיתה מדברת עם החבר שלי שיושב ליד אני או אשב ואחייך מידי פעם או אתעלם ואסתכל לכיוון אחר. אין לי את הדבר הזה שאיתו מצטרפים לשיחה, מחייכים וצוחקים. לחייך אני בכלל לא אהבתי כי היה לי ניב בולט, ועכשיו שאני עם גשר בכלל אני לא אוהב לחייך בפה פתוח כי פאדיחות גשר בכיתה י"ב.
מבחינה פנימית, אני באמת לוזר. אם אני אראה מישהו ממש חמודה שיש לי נושא לדבר איתה למשל זה שלמדנו ביחד בחטיבה, הרעיון של לדבר איתה יהיה בשבילי בדיחה, מגוחך.
אני בא בגישה של למה שהיא תרצה לדבר איתי בכלל? אני לא יפה, אני גם לא חכם במיוחד אבל לא טיפש. והייתי אוהב להגיד שיש לי אישיות מאוד טובה...אבל אני ילד מאוד חסר סובלני, עוקצני, ולא יודע לקבל ביקורת.
אני רוצה להיות בנוח עם עצמי, לצחוק, לאהוב את החיים, לדבר עם אנשים, להיות ילד איכותי ולרצות לבוא לבית ספר כל בוקר. מעל הכל לקבל את עצמי. אני מפחד שאם אני לא מקבל את עצמי עכשיו גם אם שרירים אני לא אקבל את עצמי.
בנוסף, אני לא מתבייש לומר שיש לי הרבה חברים, ויש לי גם ידידות שאיתן אין לי בעיה לדבר. אבל קטע שחברים שלי עושים לי, בגלל שאני אשכנזי ( בלשון המעטה) אני מנומס בצורה מעצבנת ולא ממש מקבל תרבויות אחרת של חברים שלא רגילים להגיד בבקשה ותודה כאלה, הם רגילים לצחוק עלייאיתי בקטע הזה, וגם לצחוק על פגם בדיבור שיש לי עם האות צ', שזה דיי מבאס אותי.
תודה רבה למי שקרא עד לפה, למרות שזו הייתה חתיכת חפירה בלשון המעטה.