נמאס לי לחיות. בא לי לשכב במיטה ולהיעלם. מה הטעם בקיום שלי?

נמאס לי לחיות. בא לי לשכב במיטה ולהיעלם.
אף פעם לא הייתי חברותית. עוד מגיל קטן אמא שלי "שידכה" לי חברים כדי שיהיה לי עם מי להיות. תמיד היה, אבל תמיד הרגשתי שאין או שזה לא מספיק.
כל פעם שהיתה לי חברה הייתי רוצה שהיא תהיה חברה רק שלי, שתשנא את כל העולם חוץ ממני. כל פעם הייתי מקנאה כשלחברות שלי היו חברות שאני לא מכירה, או שיצאו עם חברות אחרות. תמיד חשבתי, "הן יכלו לצאת איתי, למה הן יוצאות עם מישהי אחרת?"
מין חרדת נטישה או משהו כזה, הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב שגרם לזה היה שאחרי תחילת החטיבה החברה הכי טובה שלי שבאמת היינו כל יום ביחד ועשינו הכל ביחד עזבה את העיר, עברה לפנימייה ולמרות שרציתי לעבור לפנימייה איתה אמא לא הסכימה וזה דעך והפסקנו לדבר. אנחנו עדיין חברות בפייסבוק ואני רואה שיש לה חברות חדשות ואני ממשיכה לקנא למרות שעברו כבר איזה 5 שנים.
אף פעם לא התחלתי לדבר עם אנשים, תמיד התחילו לדבר איתי, איכשהו חושבים שאני בנאדם מעניין וכיפי, או שחברות שהיו לי הכירו לי חברות אחרות.
בשנה הראשונה בתיכון היתה לי חברה טובה, וזאת היתה החברה הטובה האחרונה שהייתה לי. היא עברה בשנה השנייה לבית ספר אחר וישר האשמתי את עצמי כי זה ברור שהיא עברה בגלל שלא הייתי סיבה מספיק טובה בשביל שהיא תישאר. מאז היינו חברות פעם ב. חוץ ממנה היתה עוד מישהי שמדי פעם היינו מדברות או יוצאות.
מאמצע יא בערך יש לי חבר. אנחנו לא מתאימים ושנינו כבר הבנו את זה ממזמן. חוץ ממנו אין לי אף אחד אחר, ואני לא יודעת אם טוב לי איתו בכלל.
אנחנו לא חושבים אותו דבר, הרבה פעמים לא מבינים אחד את השני, בלי קשר אליו אני בנאדם שלא משתף יותר מדי ומצפה שיבינו אותו סתם ככה ומסתבר שזה לא עובד ולא מבינים אותי וזה מעצבן אותו והוא תמיד כועס עליי.
אני אוהבת אותו בסך הכל, כשאנחנו לא רבים אני נהנית להיות איתו והוא בסך הכל רוצה בטובתי.
הוא די כמוני, שנינו לא מסתדרים בחברה, לשנינו אין יותר מדי חברים (לו יש אחד ממש טוב וזהו).
יש לנו תחומי עניין משותפים אבל יש הרבה דברים שאני אוהבת והוא לא והרבה דברים שהוא אוהב ואני לא. אני מניחה שככה זה אצל כולם
אנחנו גרים עכשיו בדירה של שכן שטס לחו"ל והביא לי את הדירה שלו. אני מרגישה שהדרך היחידה לגרום לו לעשות דברים שאני רוצה זה לאיים עליו שהוא לא יגור כאן, כי אני יודעת שאין לו מקום אחר לגור בו.
רבנו גם היום וגם אתמול, הוא התעצבן עליי שכעסתי עליו ולא אמרתי לו ובאיזהשהו שלב נמאס לי להסתיר והתפוצצתי. הוא לא מבין את הצד שלי, לא זוכר מה קרה ואומר שאני לא זוכרת. אי אפשר באמת להגיד מי צודק ומי לא. לדעתי שנינו צודקים. או שנינו טועים, לא משנה.
כשרבנו היום, בהתחלה הוא צעק עליי ולא הקשיב ורק אמר שהוא מנסה לפתור את הריבים האלה למרות שהוא לא באמת ניסה, אחר כך הלכתי לישון בחדר אחר והוא המשיך לדבר לעצמו עד שבסוף נרגע קצת וביקש ממני להגיד כל מה שאני חושבת שקרה בלי שהוא יתערב. אמרתי, והוא אמר שאני צודקת ושהוא עשה מעשים מגעילים אבל גם אני לא הייתי בסדר. אז הוא הפסיק לכעוס עליי אבל לא יכולתי לסבול את מה שהוא עשה ואת איך שהוא רק צעק עליי אחרי זה ולא נתן לי לדבר, אז נשארתי מבואסת. הלכנו לקניון לחפש משהו, כל הזמן הלכנו בנפרד, אחרי זה לקחנו אוטובוס כי רצינו ללכת לראות משחק ואפילו לא ישבנו אחד ליד השניה. משהו כמו חצי אוטובוס הפרש. כשירדנו הוא אמר לי מאיזה דרך הוא ילך, כי היה ברור שלא נלך ביחד, אז אמרתי שאלך הביתה. הוא לא ניסה לעצור אותי ופשוט נתן לי ללכת, וגם נתן לי לסחוב דברים שהוא סתם קנה בקניון.
נמאס לי מזה, אין לי יותר כוח לכלום. אין לי אף אחד ואין לי שום סיבה לקום בבוקר, אני מרגישה שאני רק מפריעה לסביבה ושאין טעם בקיום שלי.