חולה במחלה גנטית קשה ולפני שהמחלה התדרדרה יצאתי לדיטים וכולם זרקו אותי בגללה

כל חיי סבלתי ממחלה גנטית קשה מאוד מחלה שאין לה תרופה n.f.
המחלה גורמת לי להראות לא טוב.
ומאז ומתמיד התעללו בי ילדים בבית ספר מורים או סתם אנשים ברחוב.
החלטתי כן לקחת את עצמי בידיים רזיתי המון ירדתי ל 51 קילו התחלתי לצאת לדייטים.
ואז כל אחד שסיפרתי לו על המחלה פשוט לא שמעתי מימנו יותר. שמאוד יכלתי להבין אבל גם פגע בי מאוד. לא היו לי חברים ביכלל רק שתי חברות ממש טובות. בשנת 2013 עברתי ניתוח בעמוד שידרה צווארי שהשאיר אותי בהתחלה משותקת בכל הגוף, קילחו אותי במיטה הייתי עם חיתולים האכילו אותי במיטה מה שהכניס אותי לדיכאון ורציתי למות. התחלתי לאכול לזלזל בעצמי קיבלתי תרופות מאוד חזקות מורפיום סוגים שונים ותרופות שמשמינות מה שהעלה אותי ל 130 קילו. דרך אגב לא ויתרתי לעצמי ונעמדתי חזרה על שתי רגליים.
האהבה שלי הענקית היא לילדים וכל כך רוצה ילד אבל המחלה שלי מתדרדרת באופן קיצוני ואני חייבת לחשוב על הילד אני רווקה ואם אני ימות ישאר לבד. אז גם על זה ויתרתי. שנתיים אחרונות שוב גדלו לי גידולים שמשתקים לי את הרגל ואף פרופסור לא מוכן לנתח. ואז ביום חמישי הלכתי לפרופסור מומחה שסיפר לי שהגידולים במקום מסוכן שאם ינתחו ישתק אותי לתמיד הפעם ואם לא ינתחו אם הזמן שהגידולים יגדלו גם ישתק אותי ולא יודעים כמה זמן זה יקח.. מהדיכאון חזרתי לעשן אבל גם חזרתי לעבוד שעתיים כמה שאני יכולה כי אחרי זה אני משתתקת וסובלת מכאבים איומים. הקנאביס הרפואי לא ממש עוזר לי כי אני לא מקבלת מימןן גבוהה.
ניסיתי טיפה לעשות כושר אבל כל מאמן אישי שהתיעצתי אוסר עלי לעשות כושר מה שמפריע לי להרזות.
אני מתנדבת קצת עם חיות כדאי לעלות לי את מצב הרוח אבל מרגישה שכלום כלום כלום לא הולך לי. לא למצוא משהוא שיקבל אותי עם המחלה לא כושר לא עבודה וחוץ מאבא שלי שנותן לי את כל חייו ועוזר ותומך מרגישה לגמרי לבד עם המשפחה שלי. הם כל הזמן יוצאים לטיולים משפחתיים וכל הזמן לא מזמינים אותי בטענה שאני לא יצליח ללכת. וכל הזמן מבקשת מהם שפעם אחת יתאימו טיול בשבילי ומתעלמים. כל האחים שלי אם ילדים אמא שלי מיצטרפת ואף אחד לא חושב להגיד בואו נזמין את יפית.
אבא שלי לאחרונה חולה והמצב הבריאותי שלו מתדרדר,כמובן שאני תומכת בו ככל יכולתי לוקחת אותו לבדיקות קונה לו תרופות עושה כל מה שצריך כי זה אבא שלי כל חיי העוגן שלי לרגע לא חשבתי לשלוח אותו לבית אבות. אני רוצה שיהיה ליידי הוא בן 75.
הפחד שלי מאוד גדול שיקרה לו משהוא ושאני ישאר לבד בעולם הזה הוא כל חיי. שכחתי לציין שההורים שלי אימצו אותי שנולדתי כי ההורים הביולוגים לא רצו אותי בידיעה שאני חולה ושזה יתדרדר.. ליפעמים אני חושבת למה ילדו אותי ביכלל ושאני מעמסה לאבא שלי שתמיד טוען שממש לא ושהוא אוהב אותי הכי בעולם.
ואחרי המגילה יש לי כמה שאלות וסליחה על האורך.
1. לקחת את הסיכון ולמצוא משהוא שכן ינתח אותי עכשיו ולא להישאר בחוסר מודעות מתי אני ישתתק?
2. איך אני מתגברת על ההרגשה של הלבד וכן אולי מוצאת בן זוג שיקבל אותי איך שאני?
3. והכי חשוב איך אני מתמודדת אם הפחד של לאבד את אבא אני מרגישה שאני משגעת אותו אם הדאגה שלי אליו אנחנו גרים ביחד כי הוא לא רוצה שאני יעזוב?
4. איך אני מוצאת משהוא שכן יעזור לי לרדת במשקל? כולם ממליצים על קיצור קיבה אבל לא בא לי כי ביגלל המחלה שלי כבר עברתי 30 ניתוחים להוצאת גידולים ולא בא לי עוד ניתוח? ואין לי כסף לשלםל אחד אני חיה מקיצבת נכות של 2350 שקל.
תודה לכל מי שקרא ולכל מי שמגיב ומיעץ לי תודה על ההקשבה הייתי חייבת ליפרוק