האם מישהו יאהב אותי אי פעם? וירצה להתחתן איתי?

אני בת 16.8, בורכתי באי אילו תאים אפורים בראשי, היכולות הורבליות שלי גבוהות (למרות הגמגום הקל שיש לי), ציונים גבוהים, ויש שיגידו מצחיקה, אבל כל זה שווה לכלום כשהאינטליגנציה הרגשית שלי שואפת לבלטה, וכך גם המראה החיצוני שלי. אני ילדה מכוערת. מאוד. ואני לא סתם מרחמת על עצמי, כי אני כן מודעת לדברים הטובים שקיימים בי כפי שאתם יכולים לראות. אני פשוט ממש מכוערת, כל מה שאתם לא רוצים לראות על הגוף/הפנים שלכם, קיים על הפנים והגוף שלי. כשחברות שלי מדברות על חתונה, ובעלים וכל השיט הזה אני פשוט סותמת את הפה ומקווה שהן לא ישאלו אותי שאלות, ואם הן כן, אני פשוט עונה שאני לא רוצה להתחתן, כי אני מפחדת שאם אענה לשאלות שלהן בכנות, יעברו במוחיהן המחשבות שעוברות בשלי- ״היא יודעת שאף אחד לא יתחתן איתה, כן?״
והמשפחה לא מוסיפה לביטחון העצמי שלי, בלשון המעטה. משפטים כמו ״שמנה״, ״משוגעת״ (בגלל הכדורים של הדיכאון שאני נוטלת), ״אף אחד לא ירצה אותך, פשוט תהיי זונה בתחנה המרכזית בתל אביב או משהו״, ״לא יהיו לך ילדים״ וכיוצא בזאת, מוטחים בי כל יום, ואם להיות כנים, יש בהם טיפה מן האמת. וכל הקלישאות של ״בסוף כל אחד מוצא את אהבת חייו״, נשמעים לי לא יותר מקלישאות.
לפעמים אני חושבת שאולי פשוט עדיף בלי כל זה, לשים לכל זה קץ ודי. אבל לא, אני חכמה מדי בשביל זה. כבר די תכננתי את העתיד שלי- מסיימת ללמוד, מדלגת על הצבא, מתחילה ללמוד באוניברסיטה, עובדת ומביאה ילדים (״ילדי מבחנה״, איך לא?) כאם חד הורית.
לאחרונה כל המסלול חיים הזה שאני די נאחזת בו כ״מה ששווה לי לחיות עבורו״ איבד מן המשמעות שלו, לא אכפת לי מכל זה, וכל מה שאני רוצה זה להרגיש נאהבת. ולא על ידי החברה הכי טובה שלי שחושבת שאני האדם הכי חכם שהיא מכירה (וכמובן טועה טעות מרה), אלא על ידי בחור, ולא עכשיו (אפילו שזה היה יכול להיות נחמד, אבל זה פשוט היה גורם לי להיות מושא בדיחות), אלא בעתיד. אבל גם לא מאוד מאוחר מדי, (שאני לא אספיק להתכער עוד הרבה עד אז, או להפוך לקשישה), מישהו שירצה להתחתן איתי? אפילו לכתוב את זה מביך אותי..

אתם חושבים שזה אפשרי לי? אני באמת מאוד מכוערת, ואינטליגנציה רגשית ברצפה, דיכאון, חרדה חברתית, וכן, אפס הערכה/אהבה עצמית...