חבר שלי הפך לכלבלב - איך להפרד ממנו בלי שיפגע?

שלום אסק פיפל,
(בתודה מראש לכל מי שקורא ומתייחס- זה ארוך)
חבר שלי ואני בכיתה י"ב ונמצאים בקשר מכיתה ח' בערך (עם שנה של פרידה באמצע). אני מאוד מובכת ומאוכזבת מעצמי שאני עדין ב"קשר" הזה. זאת מערכת היחסים הראשונה שהייתה לי (ועדיין יש, טכנית) ובדיעבד אני יכולה להגיד ששגיתי בדברים רבים ואני מאמינה שגם הוא. בשלב הזה, זאת מערכת יחסים מאוד לא בריאה - אנחנו כמעט ולא נפגשים ואין יחסים/ מין בכלל- חרף זאת, הוא אומר שהוא רוצה להיות ביחד וכל פעם שהנושא הזה עולה אני מרגישה שהוא מפעיל עלי מניפולציה רגשית כדי להישאר בקשר..
זה נראה לי אבסורד! אני מציעה שנהיה במערכת יחסים פתוחה, הוא אומר שהוא לא יכול להבטיח שלא ייקשר רגשית למישהי, אני שואלת אותו איך הוא יקשר רגשית למישהי במסיבה נניח, הוא עונה שבמסיבה הוא לא ייקשר רגשית אבל אז כנראה יופצו שמועות וניפרד...(?) קצת תמוה בעיני שהוא חושב בצורה הזאת, ועוד כשבכל מקרה אנחנו לא מדברים באמת בציבור ולא נראים כמו זוג (אגב אני חושבת שהוא יוכל למצוא מין מזדמן אם רק ירצה- הוא לא חתיך אמנם אבל בדרך כלל מאוד כריזמטי ומצחיק.. כשהוא לא לידי...מה שגורם לי לחשוב שטעיתי בהתנהגות שלי לאורך הקשר וגרמתי לו לחוסר ביטחון איתי). אני לא בדיוק יודעת איך, אבל אני חושבת שגרמתי לו להתמכר "אלי"- הוא מתעלם מהמעשים הגרועים שלי ומתייחס אלי כאילו אני מושלמת, אני לא חושבת שהוא מאוהב בי אלא מאוהב בדמות האידאלית שלי שהוא ברא בדמיונו. לפעמים אני מרגישה כאילו אני אימא שלו. הוא מאוד תלותי ושואל כל הזמן אם אני אוהבת אותו. מן הסתם, אני כבר ממזמן לא נמשכת אליו ויחסים מלאים אף פעם לא קיימנו (לבכות או לצחוק?). אני עדין אוהבת אותו *כבן אדם* ודואגת לו מאוד וסובלת מאוד בגללו. לפני שנתיים -שלוש ניסיתי להיפרד ממנו באופן מאוד ישיר ואמרתי לו שאני לא רואה עתיד איתו (הוא דיבר הרבה על העתיד בתקופה ההיא). הוא לקח את זה מאוד קשה. מאוד מאוד קשה. התחלתי לחשוש שהוא עלול לעשות משהו טיפשי ולפגוע בעצמו. הרגשתי רע שבכלל העזתי להעלות את זה ושעוד הרשתי לעצמי לדבר על זה בכזאת ישירות. בקיצור אמרתי לו שאני מתחרטת ושהכל בסדר ולא התכוונתי והחיים המשיכו. מאז ניסיתי כל מיני דברים. בתקופה מסוימת ניסיתי להתנהג ממש גרוע כדי שהוא יגיע למסקנה שכדאי לו להיפרד ממני. זה לא עבד. כרגע אני פשוט סובלת אותו ומחכה עד סיום התיכון כדי שהחיים והצבא יפרידו בנינו. אני מיואשת ומתביישת מכל העניין ומרגישה כאילו אני אשמה שלא הפסקתי את זה יותר מוקדם ושכל פעם שאנחנו מדברים על זה אני נופלת בפח ונשארת איתו- כי הוא "בסדר" עם מערכת היחסים הזאת (למרות שמבחינתי אין כזאת בפועל) והוא "יחכה לי כמה שצריך כי אני חברה טובה ורק בית הספר משפיע עלי לרעה" ו"הוא מאוד אוהב אותי" ושלא כדאי לי לעזוב אותו וכו וכו. איך נפרדים ממישהו שנמצא איתי באותו אוטובוס ובאותה כיתה כל יום ושיש לו כנראה איזושהי בעיה ויכול להגיב בצורה נוראית לפרידה? איך מתמודדים עם האשמה והתגובה שלו? מה עושים בכלל? עצות יתקבלו בברכה. בבקשה לא לשפוט.
(הערה: 1. כבר עלה במוחי שמישהו מכם יחשוב שמדובר בטרול. אם אתם לא מאמינים פשוט אל תענו על השאלה. 2. לא ציינתי "סיבות" להידרדרות הזאת בקשר כי זה די מסובך וחסר טעם לכתוב על כל ההיסטוריה של הקשר, אבל בגדול אני חושבת שאני אשמה, וששנינו היינו ילדים קטנים שלא ידעו איך להתנהל ולא ידעו מה הם רוצים מהמין השני ומה הם רוצים מהחיים. מרגישה שהתבגרתי והפקתי לקחים, אבל גם הרבה סבל מיותר)