אוהב באמת או שלא?

היי
אז ככה, יש לי חבר כבר שנתיים בזוגיות (הוא קטן ממני בשנה)
הכרנו כחברים טובים במשך שנה ואז זה התפתח לשנתיים זוגיות,
שנינו אנשים מאד שונים אבל התפתחה האהבה
הוא טיפוס שאוהב את הלבד שלו, השקט והחופש, לא מביע הרבה רגש וחום וכשהוא רוצה להראות זה בדרך כלל בהסתלבטויות, מכות קטנות והצקות (כמו שהיינו ילדים בגן)
ואני בדיוק הפוך, חייבת את החום והאהבה, לגעת כמה שיותר ותמיד מראה את האהבה שלי בנגיעות נשיקות וחיבוקים..
בשנה הראשונה היה לנו מאד קשה בלשון המעטה, היה לי מאד קשה לקבל את האובר חופש והלבד שהוא דורש כי לטעמי זה היה די מוגזם ורוב היוזמה באה ממני אם זה בשיחות טלפון הודעות או מפגשים
ככל שהוא פחות דיבר ויצר מפגשים ככה אני לחצתי יותר... בשלב מסוים הרגשתי כבר דחויה,מושפלת, רוצה בכח ומה לא... הרגשתי לבד בתוך הקשר וזה הוביל לפיצוץ שבסופו נפרדנו ל4 חודשים, בטענה שאני חונקת אותו וקשה לו עם זה ( הינו מתראים הרוב בסופשים כי הוא טען שקשה לו באמצע שבוע כי הוא חוזר גמור ) היה לי מאד קשה אבל בסוף הצלחתי להרים את עצמי על הרגליים. אחרי 4 חודשים הוא שלח לי הודעה בבקשה לדבר כמובן שסירבתי כי פחדתי מאד לחזור אחורה.. אחרי שלושה שבועות של הודעות בקשות ושיחות הסכמתי להפגש, הוא אמר שהיה לו מאד קשה בלעדיי הבין שטעה ורוצה לעשות הכל בשביל שנחזור. היתי מאד סקפטית ופגועה והיתי בטוחה שזה לא יצליח..
אני לא יכולה להגיד שהוא לא אהב אותי אבל הוא בהחלט הראה אתזה באופן מוזר .. מזלי דלי מאד מאד קשים, במיוחד שאני ההפך הגמור (סרטן) בכל מקרה.. הסכמתי לחזור ובאמת ב8 חודשים הבאים היה לנו הכי מושלם שיש, כן היו מריבות אבל הוא כלכך התאמץ לזכות בי שוב והראה לי כמה הוא מוכן לתת בשביל הקשר ומה שחשוב לי (שזה חום אהבה אכפתיות ויחס..) ואני אוטומטית הפכתי להיות הרבה פחות לחוצה, שיחררתי ונתתי לו את המרחב שצריך כדי שלא ירגיש שהוא מוותר על עצמו..
הבעיה שעכשיו לאט לאט זה מתחיל לחזור על עצמו, אני מרגישה שאני זו שיוזמת את רוב הפגישות ורק לי חשוב להפגש, אני מרגישה שיותר חשוב לו הלבד עם עצמו מאשר איתי...
תבינו, אולי חלקכם יחשבו שהוא בוגד בי או לא אוהב אותי או רק חברים בראש לו. זה לא המקרה
הבן אדם אוהב את הלבד, בקושי מתראה עם חברים שהם גם ככה מועטים וגם מהרבה שיחות עם המשפחה שלו הם תמיד אומרים שהוא כל היום בחדר סגור, וגם בתקופה שנפרדנו לא יצא מהבית.
אני חוששת שהוא מעדיף את הלבד על פני זוגיות, מעדיף אותה על פני אנשים, או כל דבר אחר..
הוא בן אדם מקסים והחבר הכי טוב שלי.. אבל אני מרגישה שאני מקריבה את עצמי ונושכת שפתיים ומורידה מהדברים שחשובים לי נואשות בשביל שנוכל להמשיך את הקשר.. אני לא יודעת מה לעשות קשה לי נורא. הוא תמיד אומר לי כמה הוא אוהב אותי ושהוא רואה אותנו מקימים משפחה וביחד לתמיד.. אבל אני חייבת להרגיש אתזה במעשים, במגע, קשה לי רק המילים...
מה אפשר לעשות.. האם אני מגזימה ?
אני יודעת שאני צריכה לקבל אותו כמו שהוא כי אני אוהבת אותו מאד, אבל גם על חשבון הצורך שלי בלהרגיש נאהבת? חשובה? ובטחון?
תודה לעונים ומצטערת על החפירה.