אי פעם העבר יניח לי או שתהיה לי צלקת נפשית לכל החיים?

תודה גדולה לכל הקוראים ותודה ענקית לכל המגיבים.
אני מצפה לתגובות ממכם של "על תסתכלי על העבר, פשוט תמשיכי להסתכל קדימה על העתיד" וכל מיני כאלה.. אבל אלה דברים שאמרו לי כבר מלא פעמים, וזה פשוט מתסכל שאני מנסה ולא מצליחה.
בכל מקרה, הסיפור הוא כזה- בעבר קרו לי מקרים לא נעימים, כמו בדידות , אובדנים, מלא אהבות נכזבות וכאבים נפשיים.
לפניי שנתיים התחילו הבעיות בחיי, אני חוויתי את התקופה הכי לא נעימה שלי והחיים שלי מדרדרים מרגע לרגע מאז. אלה דברים שאני לא יכולה לפרט, כי זה בערך באורך של ספר. ברצינות. אולי זה נשמע לכם טיפה מוגזם, אבל תסלחו לי, ככה אני מרגישה כרגע.
ולהמשך הסיפור- לפניי בערך שלושה חודשים המצב התחיל לחזור להיות נורמלי, והבעיות התחילו להיפסק, אבל אני מרגישה מן צלקת ענקית ומועקה בלב בגלל העבר שלי... אפילו לא עולים לי זכרונות מהעבר! זה פשוט מועקה שנמצאת שם בלי סיבה.
כל דבר שאני עושה הוא חסר טעם וחסר שמחה כמעט... אמנם הבעיות נפסקו, אבל הדיכאון לא... זה מתסכל מאוד, אני לא מוצאת מישהו שיבין אותי וניסיתי לדבר עם חברים על זה. בחיים לא חשבתי לעצמי שאגיע לבקש עצה באינטרנט.
ניסיתי לשנות את החיים שלי, בשביל לפתוח דף חדש. אפילו את המראה שלי שיניתי. מחשבות באות ועפות, העבר לא מניח לי.
אני מרגישה תקועה ומתוסכלת, אני לא אוכל להמשיך לחיות בחוסר שמחה כזה... לפני חודש אמרתי לעצמי "אוקיי, זה מה שהחיים הפילו עלייך, את צריכה להמשיך להתרגל לחיות עם מועקה כזאת בלב" ובאמת ניסיתי להתרגל לזה, אבל זה משגע אותי.
והכי נורא זה הרתיעה מדברים שמזכירים לי את העבר...
כל פעם שאני מרגישה לבד בבית ספר ורוצה ללכת לחבורת ילדים, אני מרגישה לא בנוח (ובכל זאת הולכת) ולמרות שהם מדברים איתי ומקבלים אותי יפה זה מרגיש לי לא נכון... מרגיש לי מועקה ומרגיש לי שאני צריכה לעוף משם באותו רגע.
או שאני נרתעת מלאהוב... אחרי אהבות נכזבות קשות, מרגיש לי שכבר לא כדאי לנסות לאהוב ושמחשבות על האקסים (בעיקר האחרון) לא יעופו משם.
העבר לא מניח לי.
ומס' שאלות שהייתי רוצה תשובה עליהם:
האם איי פעם העבר יניח לי או שתהיה לי צלקת נפשית לכל החיים?
האם אני אצליח להמשיך הלאה ולהיות עם שמחת חיים למרות שאני כבר בקושי זוכרת מה זה?
האם הדיכאון יחלוף לי???
והאם עוד מישהו פעם הרגיש כמוני? (ולתקופה ארוכה, לא ליומיים-שלושה.)