חיי הם סבל אחד גדול... איך להיות מאושר?

היי.
אני בן 23, חייל משוחרר אוטוטו כבר שנתיים.
במהלך הצבא הכרתי את מי שהיתה האהבה הראשונה שלי, החברה הראשונה שלי.
הקשר בינינו הפך ללא בריא לי כ"כ , בנוסף לזאת התחלתי לעשן קנאביס באופן קבוע, היה לי טוב , הרגשתי על גג העולם , אך בגלל ריבים מרובים בינינו וחוסר כבוד הדדי החלטנו להפרד בכאב לב עצום.
חצי שנה הייתי שבר כלי, עישנתי קנאביס לאחר שנפרדנו ושם קרה לי משהו, כל פעם שעישנתי , האפקט היה הפוך, הייתי נכנס לדאון מטורף, המחשבות שלי היו על 200 קמ"ש , וכמובן שבכיוון השלילי.
חצי שנה סבלתי מדיכאון מטורף , מחשבות אובדניות, מחשבות על האקסית שלי , נהייתי ממש אובססיבי כלפיה וזה נגמר בינינו ממש מגעיל, אפילו הלכתי מספר פעמים לפסיכולוגית אבל לא ממש הרגשתי שינוי.

לאחר חצי שנה, בעודי במהלך טיפול פסיכולוגי, אני והאקסית יצרנו קשר וחזרנו , מאז שחזרנו הרגשתי כאילו הדיכאון נעלם ושמחת החיים חזרה לי , המחשבות הבלתי פוסקות הפסיקו לרוץ בראשי והרגשתי הרבה יותר רגוע, אך כמובן שלכל דבר יש סיבה ומערכת היחסים שלנו לא עמדה במבחן המציאות ומה שנקרא "החרא צף" ושוב נפרדנו ברע.
ומאז, אני שוב בדיכאון,כבר ארבעה חודשים, אני לא מצליח להנות משום דבר, כל הבטחון שלי עמוק ברצפה, אני מרגיש שיצאתי בה תלות : שאני בלעדיה אינני מצליח להיות מאושר,ומעבר לזה, חיי נהיו סיוט.
אני יודע שאני והיא לא מתאימים ולא התאמנו מלכתחילה, אני לא אצליח להכיל המון צדדים בה וכנראה שגם היא לא בי.
הראש אומר לא.
הלב מתגעגע בטירוף - אני נגמל מלהסתכל לה באינסטגרם ובפייסבוק וזה די קשה לי.
מעבר לזה, אני סובל ביום יום, ניסיתי להשתחרר, טסתי לחו"ל עם המשפחה וחשבתי שאשכח מהכל שאהיה פה ,עברתי לעיר אחרת ונרשמתי ללימודים שמתחילים אוטוטו , אבל זה לא מרפה ממני, תחושת הדיכאון הכבד מערפלת אותי, אין בי שמחת חיים כבר, אני אוכל את עצמי נון סטופ ולא יודע איך להפסיק, ועוד נקודה שמציקה לי שאולי אכיר מישהי חדשה והכל יעלם - אבל אני לא יכול להיות מאושר רק בזכות מישהי.
אני חושב שקודם כל אני צריך להיות מאושר לבד, ורק לאחר מכן להוסיף לחיי אישה.
אני לא יודע מה לעשות.
נמאס לי לסבול.
אין טעם וריח לחיי ,ואם לא המשפחה שלי שהם יקיריי ליבי,כנראה שכבר הייתי שם קץ לעצמי.

אשמח לעזרה.
תודה.