סובלת בביה"ס מכולם, מתה לברוח משם

אני פשוט לא יודעת איך לנסח הכל, אז אני פשוט אתחיל לספר מההתחלה. זו כבר הפעם הרביעית שאני מוחקת את השאלה ובכלל שואלת את עצמי למה להעלות את זה...?
אני בכיתה י"א, עוד מעט בת 17...

בזמן האחרון אני מרגישה כל כך רע בביה"ס ורק מתה לברוח משם,
אני לא מרגישה יותר נוח עם הילדים מהכיתה, אני מרגישה שהם כבר לא סובלים אותי... פתאום מרגישה שהם מעולם גם לא סבלו אותי ובעצם כל הצחוק והכיף שעברתי איתם - הכל היה בדיחה על חשבוני.
אני פשוט קולטת שבתכלס אין לי חברים שם. אני מוצאת את עצמי בטיול השנתי יושבת לבד בספסל באוטובוס ואף אחד לא מדבר איתי וכל הבנים מהכיתה ממציאים שירים ועושים שטויות והבנות מצטרפות וצוחקות ורק אני לבד ובצד. וה-3 האנשים שעוד איכשהו אני קוראת להם חברים מהכיתה שלי פשוט החליטו לנהל שיחה ולא לשתף אותי למרות שניסיתי להידחף. כל יום אני רק מתה לחזור הביתה לברוח מהמצב הזה. מההרגשת חוסר השייכות..

למחנכת שלי פשוט לא אכפת מאיתנו, לא אכפת לה ממה שקורה בכיתה, לא אכפת לה אם ילדים עזבו או הצטרפו... אכפת לה רק כשמדברים עלינו דברים רעים כדי שאז לא יגידו משהו על היכולות ה"חינוך" שלה או משהו...
היא מחפשת רק לרעת הכיתה וכל פעם שהיועצת שממש שונאת את הכיתה שלנו וכל הזמן הולכת נגדנו ומנסה להפיל כל תלמיד ותלמיד ותמיד מאשימה אותי בכל מיני דברים, תמיד המחנכת אומרת אמן כל פעם שרוצים לפגוע בכיתה שלנו.
ובעיקר בי, כי אני ילדה שדי עושה המון שטויות וזה די מה שמייחד אותי. (שאגב, אנחנו כולנו כיתה של מופרעים אז אני לא רחוקה כל כך מהכיתה בגלל שאני מופרעת או "דופקת" את כולם).
המורים המקצועיים די נוטשים אותי, אני בין התלמידות הכי טובות מכל הכיתה, ציוני ההגשה שלי הם בלבד שני מקצועות הכי גבוהים בכיתה. ולרוב ההתפרעויות שאני עושה הן לא בזמן שיעור.
המורים אני מרגישה שפשוט מתעלמים ממני או מנסים להשפיל ולהעליב אותי. כל פעם כשאני רוצה שאחד מהם ייתייחס אלי זה פשוט לא קורה, כזה קורה אני מקללת את הרגע הזה שהם כן התייחסו. לא אכפת להם ממני.
אולי זה משהו שאני סתם מרגישה אותו וזה לא ככה, אבל אני עדיין מרגישה ככה ואף אחד לא יכול להתווכח עם ההרגשה שלי.
ויש לי מורה אחת ספציפית שאני פשוט לא מצליחה במקצוע שלה, לא משנה כמה אני אתאמץ, לכמה מורים פרטיים אני אלך, כמה שיעורים פרטיים אני אקח, כסף שיוצא מהכיס שלי ולא של ההורים, היא עדיין תדע על מה לחפש אותי ועל מה להוריד לי כל הזמן את הציונים. וכאן חצי מהכיתה התערבה ואמרה שזה נכון ושזו מורה שדווקא אותי לא אוהבת...
ושכבר אמרתי לה סתם כדי להרגיז אותה שאני לא אעשה את הבגרות. לא רוצה בגרות מלאה ולא מעוניינת. שאם צריך את המקצוע הזה אז אני לא רוצה בגרות מלאה.

והמנהלת? כל מה שחשוב לה זה מה יגידו על הבצפר ועל יכולות הניהול שלה. מחייכת ואומרת עד כמה אני חשובה לה שכל מה שמעניין אותה זה כמה קיבלתי. הציון שלי הם לפניי בשבילה. מצידה אני יכולה להתאבד אבל לא לפני שאני אעשה את הבגרות הקרובה.
וכל מה שהיא עושה גם הוא, זה פשוט לדפוק אותי.
אם זה בציונים שלי, אם זה בציוני ההגשה שלי.. שכל מה שהיא אוהבת לעשות זה פשוט להוריד לי אותם עוד ועוד... שחלילה לא יהיה פער בין הציון מגן לבין הציון שאקבל בפועל בבגרות. כדי שחלילה לא יגידו משהו על הבצפר. שחלילה ציון מגן יהיה פשוט מגן...
ולא משנה שנה שעברה כמה באתי וסיפרתי לכולם שמישהי מציקה רק כי היא מקנאה בי וכל מה שהיא רוצה זה שאני אגיב ואז יעשו לי משהו, שיעיפו אותי אותי... כשבכל זה היא פשוט הודתה!! הודתה שהכל נעשה מקנאה! שהכל על מנת לפגוע בי!!
לא משנה כמה נפגעתי, כמה התלוננתי יותר מפעם אחת, לכל מי שהיה שם כדי לשמוע.. אף אחד לא עזר לי ולא תמך בי.. אז כשאני טיפלתי בנושא כי לדעתי, ואולי יש לי דעות שונות משלכם או משלהם, כשאני עוברת ביריונות במיוחד על ילדה שבוכה כשהיא רואה נמלה וכשאני עוברת בריונות בכללי ולאף אחד מהבצפר לא אכפת לו, לא המנהלת, לא המורים אז הדרך הטובה היא לטפל בזה לבד. גם אם זה אומר לתפוס אותה ולאיים עליה, לתפוס לה את הפנים ולצרוח עליה...
ועוד אחרי זה לדרבן את האימא המפגרת שלה ללכת למשטרה ולפתוח נגדי תיק פלילי?
וכשהייתי צריכה אותם שם, את התמיכה שלהם בחקירה, כל דבר, סתם אפילו מילה טובה.. הם התעלמו ממני...
ואני כל הזמן חושבת למה התאמצתי כל כך להיכנס לבצפר הזה, לא הייתי אמורה להיות בו על פי התכנון האזורי של החטיבה שהייתי בה, והגשתי כל כך הרבה בקשות, תלונות, כל כך הרבה נסיונות להתקבל לשם.. וכל מה שאני מרגישה זה פשוט סכין. שכל מה שקרה לי מאז שהתקבלתי לבצפר הזה פשוט... רע. הכל נאחס. כל החיים שלי נהרסו...
ואני פשוט לא יודעת מה לעשות.. עם ההורים שלי זה בלתי אפשרי לדבר..
כל מה שאני מדמיינת זה פשוט לספר למנהלת ביום ראשון בשיחה שהזמינו אותי אליה כי הברזתי מאיזו פעילות ביה"ס כדי ללכת לעבודה, פשוט לספר לה כל מה שאני חושבת עליה..!