א - מינית לא א - מינית זאת השאלה- איך יודעים?

היי אז אני בת 15 ודי בטוחה שבמשך שנתיים אני בכיוון של המחשבה שאני א-מינית או מפותחת רגשית לאט יותר למרות שהגוף שלי מפותח כבר מגיל 12. עכשיו אני לא חווה רצונות מיניים לבנים או בנות אבל כן מעריכה את המראה האסתטי והייחודיות ואפילו פעמיים היה לי רצון לחבק שני בנים שונים אבל זה עזב באותה מהירות שזה באה. אני אומרת לחברות איזה חתיך למרות שבראש שלי הוא סתם אדם שנראה טוב לעין. רציתי רק לדעת מה דעתכם איך להניח למחשבות להסתדר בראש? איך להחליט במהלך החיים מה אני רוצה?
אני לא מדמיינת את עצמי מתחתנת ואף פעם לא דמיינתי, קראש אף פעם לא היה לי ( זייפתי כמה), והנושא של להביא ילדים מעורר בי סלידה. לא רק בגלל היחסים ( אעדיף להיות אם חד הורית) אלה בגלל המהות של הילד עצמו. מה הטעם להביא ילד לגדל אותו, לטפל בו, לפתח אותו,להשקיע בו את חיי וכל זה רק כדי שהוא ישקיע באדם אחר וככה זה ממשיך וממשיך במשך דורות. אני לא יודעת עם אני ככה לפי תקופת הורמונים או התפתחות או שזה פשוט הצורה שבה אני בנויה. אני אחכה עד לגיל מאוחר אחווה בתקווה כל דבר שיספיק בשבילי להבין מה אני מצפה מחיי. הבעיה של התכנון לכאורה שלי זה המשפחה. הם להטופובים עם תעודות, רוסים יהודים ( לא קשוחים בכלל ואפילו משוחררים מדי) ורק בת דודה אחת שלי דיברה איתי על זה והיא הבן היחיד שמקבל את כולם כפי שהם ( וגם היא לא בדיוק סבבה עם זה במשפחה שלה). אני באמת מבולבלת כי אצלנו אם אין ילד אתה שום דבר, את לא מתחתנת אז את מוזרה ומשונה או ממורמרת. כדי להמחיש לכם קבלו סיפור מלפני חודשיים: שמרתי על בן של אחת הבנות דודות שלי (הילד בן 4) האמא באה ואנחנו יושבים משחקים במשחק ונהנים. ואז אחיין שלי אומר שהוא אוהב את יניר( ילד מהגן) בת דודה שלי צוחקת ואומרת לו ללכת לחדר עם המשחקים לרגע, מסתובבת אלי ומתחילה לחפור שהוא משחק רק עם בנים, מחבק אותם, מנשק אותם על הלחי ואומר שהוא אוהב אותם. עכשיו אני חשבתי איזה חמוד לא רק שהוא נראה כמו בובה קטנה ויפה הוא גם מפזר אהבה ונחמדות כלפי ילדים בגן. ואז בת דודה שלי מתחילה לבכות. אני בשוק מחבקת אותה ואז המטומטמת אומרת לי שבעלה אמר שלא אכפת לו מה או את מי הוא אוהב כל עוד הוא מאושר ( מסכימה לגמרי איתו) ואז היא אומרת שהיא לא רוצה שהוא יהיה כזה. ( אפילו לא רצתה להביא את המילים בקול). עזבתי אותה נשמתי עמוק ואמרתי באמת מכול הלב" מה זה משנה לך? הוא עדיין הילד שלך, הילד החמוד, היפה, החכם, טוב הלב שלך". היא המשיכה לבכות ואמרה את לא תביני את עוד קטנה. וככה השארנו את הנושא מבלי לדבר עליו שוב. וזה איך שהמשפחה שלי מתנהגת הפרספקטיבה שלהם כלפי העולם. אבא שלי בטוח שהם חולים או משהו ושזה מחלה. אני לא יודעת איך אני אמורה למצוא אושר בעולם המגעיל שלנו עם המשפחה שלי לא מסכימה עם דרך החיים של אחרים. כאילו איך אני אמורה להיות אישה בת 40 פארמדיקית או רופא שחוזרת לבית משלי שקניתי לבד במכונית שלי מהכסף שלי לכלב הקטן שאני אקח לי כחבר נפש. איך אני אמורה לחיות בדרך שלי ולתת להם לצאת מהקופסה שהם תקועים בה? איך לעזאזל אפשר לקבל רצון נורמטיבי לחיות כשאתה חי חיים שאתה לא רוצה? אני אפילו שוקלת פשוט למצוא אדם שאני אוהבת כאדם רגיל להתחתן ולנהל חיי נורמה. וזה עצוב לי. אני בוכה כשאני חושבת על זה. רוב החברים שלי יודעים שאני לא בקטע של חתונות ורומנטיקה(בתגובה שלי אמרה שזה כנראה רק חוסר בטחון שמפריע לי, לא שיש לה תעודת פסילוגית) ואני באמת חושבת לעצמי על העתיד. אני רוצה לטפל באנשים לגרום להם לשמוח שברגע קשה אני הצלחתי להציל את המצב או לאזן אותו, אפילו לקבל עלי את עוול המצפון רק כדי לדעת שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לתת לאחר את מה שמגיע לו. ועדיין לא אמרתי דבר כזה מימיי לאדם אחר. אף אחד לא יודע עלי כל כך הרבה כמו מה ששפכתי פה. אני רוצה לשמוע את דעותיכם איך אתם הייתם מתמודדים עם הקושי הזה? מה הכי כדאי לי לעשות? במיוחד שמצפים שבגיל 25 אני אהיה נשואה ובהריון. איך לתת לעצמי להשתחרר ולא להיתקע בצילה של המשפחה והסביבה? כי באמת שלפי דעתי בינתיים אני אעדיף חברים טובים כמו משפחה מסביבי מאשר משפחה שלא נותנת לי לחיות למרות שאני אוהבת כל אחד מהם בלב שלם וכול אחד מהם תמיד יהיה מיוחד בשבילי בדרך כלשהי. תודה שקראתם את כל מה שכתבתי ( אני נוטה לזרום ברגע ולהיכנס לדברים לעומק יותר מדי סליחה:)) תכתבו לי אני ממש מתרגשת לשמוע מה אתם חושבים!!!