יש לי מישהו והוא גדול ממני בתשע שנים

לאחרונה התחלתי לצאת עם מישהו. כבר חודש וחצי שאנחנו כזה ביחד-לא ביחד. הכרנו בעבודה בתור מלצרים (והאמת שעבדנו רק פעמיים אבל מאז נשארנו בקשר). הוא חגג לא מזמן 26. עכשיו אני יודעת שכולם יעלו פה תהיות ופרצופים כאלו של WTF ומה יש לילדה בת 17 לעשות עם מישהו בן 26. עם זאת, אני מרגישה שאנחנו מדברים באותו הראש, בגובה עיניים ושכשאנחנו מדברים אנחנו כשווים. אני מרגישה מאוד בוגרת לגילי, ושאני באמת אוכל לנהל מערכת יחסים כזו. כיף לי איתו, הוא מבין אותי ואין לי ספק שהוא לא איתי כי הוא רוצה סקס או משהו כזה. אנחנו כבר חודש ומשהו ביחד ועוד לא שכבנו או הגענו למצבים אינטימיים חוץ מנשיקות ואולי נגיעות קצת בקטנה.
עכשיו הוא לפעמים מעצבן אותי בטירוף - אני הרבה פעמים מרגישה שאני צריכה לרדוף אחריו. אני יודעת שהוא עושה את זה לכולם, הוא מסנן הודעות מכולם חופשי, ואפילו לא שומר מספרים של הרבה אנשים. הוא עושה את זה גם לחברים ממש טובים שלו, ואני ממש מתעצבנת עליו על זה. כאילו מה זה אם לא סנוביות? יכול להיות יום שנגיד אני מתקשרת - לא עונה. שולחת הודעה מיד אחרי להגיד מה שרציתי - לא עונה. מתקשרת שוב בערב לראות שלא רצחו אותו מחבלים (בכל זאת, אנחנו בדרום ומי יודע מי מסתובב פה ;] ) - לא עונה. ורק חוזר אלי יותר מאוחר. זה אפשר להגיד לטובתו - בסופו של דבר הוא תמיד חוזר, ומתנצל. הסיפור הזה חזר כבר כמה פעמים... עם זאת אני לא רגילה לזה - עוד לא הייתי במערכת יחסים שהרגשתי שאני כל כך צריכה לרדוף אחרי בנאדם. הוא מכניס אותי פתאום למחשבות אחרי שהוא לא עונה כמה פעמים של "טוב, גם ככה לא ציפיתי שייצא מזה משהו... אז לא נורא, אז נגמר. גם ככה הוא ממש מעצבן אותי". ואז הוא מתקשר וממיס אותי מחדש ואני כמובן - סולחת. איך לא?
אני מתוסכלת מהמצב מאוד, ומנסה להגיד לעצמי "אל תהפכי לסמרטוט! כאילו איפה הכבוד שלךךך... תני לו, שהוא ירדוף אחרייך". אבל אני לא מסוגלת - אני מרגישה אליו משהו. משהו שבאמת לא הרגשתי לאף אחד אף פעם. מעולם לא נתקלתי במישהו שמתנהג בכזאת גבריות, שכל פעם מצליח לגרום לי לחייך לא משנה מה.
לא מזמן דיברנו ושאלתי אותו אם הוא מרגיש שאנחנו ביחד. לא חשוב איך זה התגלגל אבל יצאנו מהשיחה באמירה שזהו - מעכשיו אנחנו באמת ביחד. איזה שלושה ימים הוא הציף אותי בהודעות, ופתאום אני לא כותבת לו שלוש שעות הוא אומר לי שנעלמתי (אחרי שקודם יכולנו לא לדבר יומיים וזה היה בסדר..). השלושה ימים האלו עברו, שהוא באמת השתדל לענות ולהיות בקשר הזה, והעניינים די חזרו לאיך שהם היו - שאני מרגישה רודפת במקום שזה יבוא ממנו. כאילו אני בטוחה שהוא רוצה אותי ושכיף לו איתי - אני לא חושבת שהוא מנסה להעיף אותי מהחיים שלו. אבל אני חושבת שהוא חושב שהוא יכול יותר מידי לשחק איתי אולי, לראות הודעות ולהגיד "טוב, אני אגיד לה אחר כך... מה זה משנה".
בניסיון (לא בטוח שזה מצליח) להסתכל מהצד, אפשר להגיד שהמערכת יחסים הזאת לא הכי בריאה לי. היא מכניסה אותי למערבולות רגשות מטורפות - הוא שולח לי הודעה או מתקשר ומשאיר אותי בעננים, עד הפעם הבאה שאני אנסה לדבר איתו והוא לא יענה ויכניס אותי לבאסה מוחלטת. עם זאת, אני מדגישה שהוא גורם לי להרגיש משהו. משהו אחר, שלא הרגשתי קודם כלפי אנשים בגיל שלי. זו הפעם הראשונה שאני מתנסית בקשר רומנטי (יש לי ידידים בוגרים ממני מאוד) עם אדם מבוגר (ובוגר) כל כך. מישהו שאני מרגישה שאני לא אמא שלו כשאני מדברת איתו, אלא שאני לומדת ממנו משהו, שהוא חכם וכיף לי איתו. זו הסיבה שאני לא רוצה לזרוק את הקשר לפח. אני גם לא בטוחה שאני אצליח. אני רוצה אותו באמת, אבל לא בטוחה שאני אוהבת את היחס הזה וההיעלמויות האלו...
מחשבות, עצות, הארות... מישהו?