אמא שלי עושה שטויות, נותנת לעצבים להשתלט עליה, פוגעת בכולם ובעצמה, מה לעשות?

-------אשמח אם לא יהיה בפייסבוק או בכל מקום פרסום אחר מלבד האתר.----

היי אנשים,
השאלה האחרונה ששאלתי כאן נראית לי כל כך מטופשת שאני חושב על היום... אלו היו זמנים הרבה יותר טובים ורגועים, שלא הרגשתי בהם את תחושת המועקה בגרון במשך כל היום. אני שונא לחזור הביתה. אני רק רוצה להישאר בבית הספר, ללמוד, לעשות כל דבר אחר חוץ מלהתעסק ברגשות וכל הבולשיט הזה שהולך לי בבית.

נפגעתי כל כך הרבה פעמים בגלל שנתתי לרגש תפקיד בחיים שלי, כך שפשוט הגעתי למסקנה שרגש הוא הבסיס לכל שגיאה.. אין בו שום תועלת ואם תיתן בו אמון הוא בסה״כ יפגע בך. המתמטיקה ותחומי המדעים האחרים מדויקים (שבהם אני מבין ברמה מאוד גבוהה והזמן הרב שאני משקיע בהם, זה הולך לי בקלות) ואחת הסיבות שאני אוהב אותם היא כי אין בהם רגש...

אני בן אדם מאוד שקט, מחושב. אני אוהב לתת לעצמי זמן לפני שאני עושה דברים משמעותיים וגם לא משמעותיים. אני חושב על הסיכונים ועל היתרונות בכל מצב, אני רואה את החיים בתור משהו מקרי ולא יותר מזה, פשוט משהו שצריך לעשות.

אמא שלי, לא מחושבת בכלל. נותנת לעצבים להשתלט עליה, מתנהגת בילדותיות אפילו יותר ממני כשהייתי בן 6. אני לא אכחיש שיש לה את הרגעים שלה, שהיא רגועה היא יכולה להיות אמא מאוד נחמדה, אבל לצערי רגעי הרוגע שלה קצרים בהרבה מהרגעים של העצבים.

סבתא שלי, יותר מחושבת. היא מאוד אוהבת את אמא שלי, נותנת לה הכל, נתנה לה סכום כסף כדי שאם תצטרך למקרה מיוחד או משהו, ואמרה לה לשמור עליו בשבילה לגיל יותר מאוחר, או על חלקו לפחות, אם היא תצטרך למשהו (כמובן שהיא אמרה שתחזיר לשם). אמא שלי כמובן בזבזה את הכסף על יציאות ושטויות בלי לחשוב פעמיים, ראיתי את זה כל כך חסר אחריות ומטומטם שפשוט חשבתי לעצמי על כמה נורא זה עוד יכול להיות.

אני בעצמי בן אדם מאוד לא חברותי, אני נוהג לשבת בהפסקות ולהמשיך לעשות דברים מעניינים במתמטיקה, או פשוט להקשיב לאיזה מוזיקה באוזניות. אני שונא את התרבות, את האנשים (חלק גדול מהם לצערי), אני מנסה לא להתחבר איתם, כי פשוט אני לא אוהב ״ערסים״ שמתנהגים באופן כזה או אחר, לא שיש לי משהו נגדם, פשוט אני לא אוהב את סוגי האנשים האלה, עם השנים פיתחתי חרדה מאנשים ואני פשוט רועד בכל פעם שמישהו/מישהי נוגע/ת בי ומרגיש אי נוחות (אנשים מאוד מסוימים שאני לא מרגיש את זה איתם).
מגדירים אותי כ-״חכם״, אני שונא את זה. אתם תחשבו - למה בדיוק? זה בגלל שנטפלים אליי על כל קטנה, כל דבר שאני אומר מנסים לבקר, לפגוע בי ולהוציא אותי לא צודק. לרוב זה לא הולך להם כי אני משיב ״אש״, אבל מעצבן אותי שאנשים מנסים כל הזמן לתפוס אותי על ״קטנות״, ולמרות זה, אני מאוד אוהב את בית הספר. הוא נגמר עוד מעט עד לשנה הבאה, אני שונא כל שניה שהזמן חולף בו. הייתי שמח שהוא פשוט ייעצר.

אני אגיע לנקודה, מספיק חפירות בסיפורי הרגע. אמא שלי לפני כמה חודשים התחילה שיפוץ בבית שלה, נשאר לה סכום מסוים שהיא אספה עם השנים, או שאני כבר לא יודע מאיפה היא הביאה אותם. אני לא יכול לסמוך על אף אחד. השיפוצים התחילו, קיוויתי שזה יסתיים כמה שיותר מהר. השיפוצניק עשה לאמא שלי בעיות, נעלם באמצע העבודה ועכשיו היא צריכה לעשות את הדברים לאט-לאט (כך לפחות כדאי לה) כדי לסיים את העבודה. היא כל הזמן מתעצבנת, מקללת ולא מתחשבת בעובדה שיש לה ילדים, בצורה כל כך לא אחראית וברברית, סוג האנשים שאני מתעב. אני מבין את זה שהעניין מעצבן, אבל לדבר בצורה כל כך בוטה ליד הילדים שלך, ליד אמא שלך ולגרום לה סבל רב, את זה - אני לא מבין.

אני באמת מנסה לקצר את הדברים ואיך שזה כתוב כאן, זה הרבה פחות נורא מאיך שזה במציאות, אני מרגיש מועקה במשך כל היום, אובד עצות ולא מבין מתי זה ייגמר, אולי אני רק רוצה שכל זה יעצור, אבל הזמן אף פעם לא עוצר. אני כבר לא יודע מה לעשות, אשמח לעצות..