איך לצאת מהדיכאון והמירמור? זקוקה נואשות למהפך

תודה לכל העונים. אני מתנצלת מראש על האורך. אבל אתם מצילים פה חיים.
הבעיה שלי נקראת ׳דיכאון׳. לפני בערך שלוש שנים לא ידעתי מה המשמעות האמיתית של דיכאון. אף אחד לא יודע.. רק מי שחווה את זה על החיים שלו ועל הנשמה שלו. פעם בכל מבחן גרוע שהיה לי הייתי אומרת ״איזה באסה! איזה דיכאון..״
והיום? אין מצב שבעולם שאבכה בגלל מבחן או בגלל שטות כלשהי אחרת.
היום אני מבינה מה זה דיכאון, בכל רגע ובכל שנייה. והכי גרוע? איבדתי מוטיבציה וכיוון להילחם בזה. אני לא מצליחה, אני אדישה לזה! אני כבר לא מרגישה כלום חוץ מהעצבות והמרירות בתוכי. אני מנסה להילחם בזה בכל הכוח, אני נאבקת בפנים... אבל כלום. האדישות שלי חזקה מזה.
ממה בכלל זה נבע? את האמת שאני בעצמי כבר לא יודעת. זה נבע מהחיים, הכל פשוט... מעורער. יכול להיות שזו מחלה נפשית?? מה זה? אני לא יודעת!
מבחוץ אני נראית שלווה ואדישה. מבפנים זה אוכל אותי, זה הורג אותי, ואני זועקת! זועקת ״תעזרו לי!!!״ מבלי יכולת לעזרה...
אני ניסיתי להיאבק בזה, נלחמתי בזה כמו שנלחמתי על החיים שלי, והייתה תקופה שבאמת הצלחתי להרגיש שיקום, אבל........ בום! זה התפוצץ לי בפרצוף לרסיסים. ומאז? כלום... אין מוטיבציה להילחם... אין שמחת חיים... אין כלום. ואני מנסה להשיב אליי את המוטיבציה, אבל אני לא מצליחה !
לפניי כמה זמן עברו לי מחשבות אובדניות בראש, אבל אחרי שנייה הדחקתי אותן מרוב פחד, וניסיתי לא לחשוב על זה בכלל. יש לי בעיה. שום דבר כבר לא עוזר לי, גם לא דיבור... ניסיתי לדבר עם אמא פעם, היא אכן עזרה והקשיבה, אבל לאט לאט התייאשתי והפסקתי לדבר איתה, כי זה כבר היה חסר משמעות. לא הרגשתי פריקה כשדיברתי וזה עוד יותר מפחיד אותי.
מחשבות אובדניות מתגברות וחוזרות לשוב מרוב ייאוש! ועדיין אני לא מצליחה למצוא תקווה לשנות את הכל... אני לא יודעת מה לעשות יותר.
גם טיפול פסיכולוגי כבר נראה לי מיותר, כי אם לדבר עם אמא לא עוזר, אז מה יעזור לדבר עם מישהו אחר?? אני מפחדת שגם זה לא יעזור ואז אני אהיה עבודה בתוך עולם של חיים קודרים.
אני מרגישה את הדיכאון סביבי, מרגישה את חוסר הטעם לחיים, מרגישה את האדישות, מרגישה הכל... מרגישה את העולם קורס, ומרגישה את המחשבה על חוסר מוצא בראש..
איך הגעתי למצב הזה?
רק אלוקים יציל אותי..
וחוץ מזה- התקשרתי לכמה פסיכולוגית וכולם מפוצצים באמשים! התור הכי קרוב שמצאתי היה לעוד שבועיים וחצי... ומפחיד אותי מה שיקרה עד אז, למרות שאני כמעט בטוחה שלא ישתנה הרבה.
אני אדישה למצב הזה, נעלמה לי התקווה, נעלם הכל!!!
מה לעשות?? איך לצאת מהדיכאון והמירמור??? איך להשיג שמחת חיים??? איך לא להסתגר בחדר? אני צריכה עזרה...
נ.ב
אשמח לעצות מאנשים עם ניסיון בדיכאון לטווח ארוך, זה נותן לי ביטחון.
וגם אלה שאין להם ממש ניסיון (ואני שמחה בשבילם מאוד) אני אשמח לעצות גם ממכם. תודה רבה