עצר הכל בגלל איך שאני נראית. זה תמיד קורה לי ואני מרגישה שאני מתפרקת. איך להתמודד?

היי. מבקשת שתקראו הכל, אני באמת זקוקה לעזרה. אני בת 17 עוד חודש, תלמידת כיתה יב׳. עקב חוסר חמצן בהריון נולדתי עם לסת תחתונה עקומה ולכן אין לי סגר בפה. מאז ומתמיד היו צוחקים עליי ומציקים לי. מהיסודי ועד התיכון.. בסביבות כיתה י׳ זה כבר פסק לחלוטין. יש לי חברות וחברים, אבל תמיד אהיה העקומה. ככה מסתכלים עליי. אף פעם לא אהבתי את עצמי, אבל למדתי להשלים עם המראה שלי עם השנים. עוד שנה אני עוברת ניתוח לסידור הסגר. בכל אופן, כברור לכם אין לי ביטחון בכלל. אני עוסקת במוזיקה ומופיעה המון ואנשים דווקא תמיד אוהבים, אבל כשאני מקליטה ורוצה להעלות אני לא אוהבת את מה שאני שומעת. זה משתלט עליי. אני בן אדם שעבר המון ולכן אני לא משדרת את השבריריות הזו בפני איש, ותמיד נראית חזקה שיודעת מה היא עושה. נכון, אני מאוד מחושבת. אבל זה הדבר היחיד שתמיד מפיל אותי.
אני לא מצטלמת אף פעם עם כל הפנים, תמיד בחצי או מרחוק, בודדות התמונות שכן רואים אותי בבירור.. שנים העליבו אותי וצחקו עליי שאני מכוערת ולכן האמנתי באמת מעומק הלב שרק גברים מהאינסטגרם או הפייסבוק יוכלו לאהוב אותי מהסיבה הפשוטה שהם יפגשו קודם את הבחורה שיפה בתמונות אבל יפגשו הרבה קודם את האופי שלה, וכך יאהבו אותי. (היו לי קשרים מהסוג הזה). עברתי לתל אביב והביטחון שלי עלה. אחרי שהתחילו איתי המון והחמיאו לי על מי ומה שאני נשבעתי לעצמי שאני לא עונה יותר לגברים באינסטגרם ולא מפתחת שום דבר כזה. אבל אחרי ההחלטה הזו הגיע מישהו שבזמן שהאמנתי שרק ככה אוכל לאהוב באמת נדלקתי עליו והוא מאוד סיקרן אותי. אני נמשכת לחוכמה, והוא היה נראה בן אדם לא פראייר מבחינת אינטליגנציה. כשהוא הגיע אמרתי לעצמי שאין טעם לפסול אותו ושאין לדעת. אז התגברתי על ההבטחה שלי לעצמי וניסיתי איתו. זה לא נעים לומר, אבל הוא היה מכוער. מכוער מאוד. בזמן שהייתי בקשר עם בנים אחרים הרבה יותר חתיכים ממנו הוא היה נראה פשוט הכי רלוונטי ולא עניין אותי היופי. לא היה לי ימינה ושמאלה, העפתי את כולם ממני.הוא הכי רחוק מהטעם שלי בעולם!!! היינו מדברים יום ולילה. גם כשחזר מהבסיס (לוחם) לדקה וחצי הוא היה תמיד צמוד לטלפון איתי. אני קודם. תמיד להודיע לי, להישאר איתי. היו שם רגשות, דבר שהכי לא אמור לקרות. דיברנו על העתיד שלנו למרות שלא רצינו לעשות כלום בטלפון ולשמור הכל לפנים מול פנים, והייתי בטוחה שזהו. אני שם. אני מצליחה לאהוב מחדש, הקרח נמס.
נפגשנו לראשונה, התנשקנו והכל היה טוב... אבל בשניה שהגעתי הביתה הוא פשוט אמר שהוא לא יודע למה אבל הוא לא מרגיש מה שהוא אמור להרגיש ואחרי שיחה קצרה איחל לי חיים מאושרים ונעלם. הבנתי בדיוק למה זה, לא צריך להיות מפגרת. אז אחרי כמה ימים שוב שלחתי לו הודעה כדי להזכיר לו שאני לא סתומה ואנחנו לא ילדים קטנים ושדי למרוח אותי, והפעם הוא דאג להזכיר שוב ושוב שהוא לא יכול להתפשר ושאני פשוט לא הטעם שלו אז הכל נעלם לו בבום. הבנתי בשיחה הזו שעם כמה שהוא מדהים, השטחיות שולטת בו ולא הוא בה, ולכן הכל חזר לקדמותו. כהרגלי, מתגברת בשניה, חסינה.
אבל באותו ערב בכיתי את החיים שלי לפחות ארבעים דקות, דבר שלא אופייני לי. שתבינו כמה התסכול גדל. הוא היה סוג של תקווה אחרונה, ומאז זה לא עוזב אותי.. זו לא פעם ראשונה שדוחים אותי בגלל מראה או אומרים לי מפורשות את לא הטעם שלי אבל אני מתפשר, אין לי ביטחון להצטלם ולהראות אותי האמיתית ללא פילטרים ואיפור, אף גבר לא אוהב את איך שאני נראית במציאות ואפילו בתל אביב כבר הפסיקו להתחיל איתי וזה הופך אותי לנואשת כל כך ברמה שאני רק מחפשת ליצור אינטרקציה עם גברים וככל שאני יותר מתאכזבת מזה שאני לא משיגה כלום ככה הריקנות מכה בי חזק יותר. אני צריכה עזרה, הכוונה, רע לי שאף אחד לא מנסה להתחבר אליי כמו שיכל בוודאות והכל בגלל שאני פשוט לא יפה מספיק. למה?