איך לספר להורים שאני לא מאמין ביהדות?

אני לא מאמין ביהדות. וזה ממש קשה מהמון סיבות.
אני לא יפרט על הכל עכשיו, אני ידבר על מה שהכי מפריע לי:
לספר להורים.
אני עושה את עצמי הולך לתפילות והכל ומשאיר בבוקר את התפילין על השולחן כדי שהם יחשבו שהלכתי, ובשבתות אני הולך לתפילות ועושה כאילו אני מתפלל.
ומה שהכי גרוע - יש את כל העניין של להחליט מה אני יעשה אחרי יב. ואני לא רוצה ללכת לשבו"שים, אבל אם אני לא אלך לשום שבו"ש (שבוע ישיבה - שבודקים כל מיני ישיבות ומכינות) אז אמא שלי תשאל למה.
והכי גרוע - אני רוב הסיכויים רוצה ללכת לעתודה. וכבר עכשיו זה הזמן שנרשמים לעתודה. דתיים בדרך כלל הולכים למכון לב. אם אני ארשם לאוניברסיטה העברית או לטכניון, אמא שלי תשאל למה אני לא הולך למכון לב. ומה אני אגיד לה.
עכשיו, אתם תגידו "אנחנו יודעים שזה לא קל, אבל בסופו של דבר היא תקבל את זה"
זה הרבה יותר מסובך מזה...
שתי סיבות:
סיבה ראשונה - הכעס והצעקות.
אם אני רק מפספס (אפילו בטעות!) תפילה אחת, אמא שלי מתחרפנת וצעקת עליי. ואני מפחד מאמא שלי ממש. בכלליות היא צועקת ומפחידה ואני לא מסוגל לדבר איתה פתוח.

סיבה שנייה - הם יהיו שבורים. בעיקר אמא שלי.
אני זוכר שפעם אחת דיברתי בפארק עם הרב שלי על כמה דברים שקשורים לאמונה. אמא שלי ממש ממש דאגנית, ואפילו שאני 5 דקות יוצא מהבית היא רוצה לדעת בדיוק איפה הייתי. בקיצור, אמרתי לה שדיברתי עם הרב, ואז היא הייתה קצת לחוצה ושאלה אותי על מה דיברתי איתו. (היה תקופה שהייתי בדיכאון אחרי משהו מסוים... ואז שדיברתי עם הרב או עם חבר זה היה קשור לזה. מאז כל פעם שאני יוצא מהבית בשביל לדבר עם מישהו היא חוקרת אותי ומלחיצה אותי אם הכל בסדר)
לא רציתי להמציא משהו, אז אמרתי לה את האמת - ששאלתי אותו כמה שאלות באמונה.
והיא ממש רעדה (אפילו שבכלליות זה נוראמלי שיש שאלות באמונה. וזה לא שחזרתי בשאלה או משהו) והיא כמעט בכתה והיא ממש הייתה שבורה, והיא שאלה אם אני מתכנן להיות חילוני. אמרתי לה ש"לא מה הקשר זה בסהכ שאלות"
ואם ככה היא הגיבה על דבר כזה קטן (והיא גם אומרת לי המון פעמים בזמן האחרון שאם אני יהיה חילוני היא פשוט לא תצליח לעמוד בזה. נראה לי שהיא חושדת שאני לא מאמין אפילו שאני עושה כאילו שאני הולך לתפילות והכל) אז איך היא תגיב על זה שאני יגיד "אמא, אני מוריד את הכיפה, אני לא מאמין"
שביקשתי ממנה לחזור לדבר עם הפסיכולוגית (בשביל להתייעץ איתה בקשר לעניין של החזרה בשאלה, אבל לא אמרתי לה שזה הסיבה) היא חשדה שזה הסיבה, והיא שאל אותי "אם היית אומר לפסיכולוגית שאתה רוצה לחזור בשאלה, היא הייתה עוזרת לך עם זה?"
אמרתי לה שאני מניח שכן, כי היא אמורה להיות פסיכולוגית. וכל פסיכולוג היה עושה את זה.
ובכללי היא פשוט נראית שבורה כל פעם שאני מדבר עם הרב על אמונה, או שאני אומר לה שאני רוצה ללכת לשנת שירות (ויש המון דתיים שהולכים לשנת שירות. זה ממש לא רק דתלש"ים)

קיצור, אין לי מושג איך לספר להם את זה. עם אבא שלי זה גם יהיה קשה. הוא לא ממש בן אדם מבין, בכלליות. אני לא יודע איך הוא יגיב.